כללי

כותבים מצרים בביקורת על ההתנהלות הכלכלית במדינה: העוני - פצצה מתקתקת; מעמד הביניים בדיכאון

בחודשים האחרונים נאלץ השלטון המצרי, בראשות הנשיא עבד אל-פתאח אל-סיסי, לנקוט צעדים כלכליים דרסטיים כתנאי לקבלת סיוע מקרן המטבע הבינלאומית. בין צעדים אלה: ניוד שער המטבע שגרם לעלייה דרסטית במחירים וכן הקטנת מעורבות המדינה בכלכלה על ידי מכירת נכסים לגורמים חיצוניים בהם מדינות מועצת שיתוף הפעולה במפרץ.[1] נוכח הקשיים שיצרו צעדים אלה, החל השלטון המצרי לספק מזון לנזקקים בניסיון לסייע להם וככל הנראה גם במטרה לשפר את תדמיתו בעיני האזרחים, שההתמרמרות והייאוש החלו גוברים בקרבם וגורמים להם למתוח ביקורת על המצב הכלכלי ועל התנהלות השלטון. 

 

ייאושם של האזרחים מן המצב הכלכלי מוצא ביטוי גם בעיתונות המצרית, לרוב בזו העצמאית ולא בממסדית, ואולם, גם שם כמעט ולא נשמעת ביקורת ישירה ומפורשת על השלטון ועל הנשיא אל-סיסי, ככל הנראה בשל מגבלות הצנזורה. אחד המאמרים הבולטים בחריפותם שפורסמו בחודשים האחרונים, הוא מאמרו של עיסאם כאמל, עורך השבועון המצרי העצמאי "וטו",  בו תקף את התמודדות השלטון עם המשבר הכלכלי וטען כי במקום להעניק לאזרחים מיומנויות מקצועיות ולהופכם לאנשים יצרנים התורמים לכלכלת המדינה, מעדיף השלטון לסייע להם במזון ובכך הופכם לקבצנים. לדבריו, העוני הוא האויב הגדול ביותר של מצרים והוא החל לתת אותותיו בעלייה ברמת הפשיעה ובאובדן ערכים ועלול אף להוביל לאסונות גדולים יותר. מאמר נוסף המשקף את הייאוש בקרב האזרחים פורסם ביומון הממסדי אל-אהראם, על ידי העיתונאי והפוליטיקאי, אוסאמה אל-ר'זאלי חרב שטען כי מעמד הביניים, סובל מדיכאון עקב אי יכולתו לרכוש מוצרים בסופרמרקט.

 

קריקטורה באתר השבועון  המצרי וטו: "ריבון העולמים, תן לנו כוח לצום

 ברמדאן השנה וכוח רב יותר [לעמוד] במחירי ארוחת שבירת הצום"[2]

 

להלן קטעים משני מאמרים אלה:

עורך השבועון העצמאי "וטו": העוני מסוכן יותר מהאויב; האנשים המיואשים הופכים לפצצות מתקתקות

עורך השבועון המצרי "וטו", עיסאם כאמל פרסם ב-14.3.23 מאמר ביקורת על המצב הכלכלי תחת הכותרת "כשאנו הופכים לעם של קבצנים" בו טען כי העוני בקרב האזרחים במצרים נעשה כבר בלתי נסבל, התריע כי הייאוש עלול להוביל את האנשים לבצע מעשים מסוכנים ולהוביל לאסונות וקרא לממשלה לפעול לאלתר בטרם יהיה מאוחר מדי. יצוין כי המאמר הוסר מאוחר יותר מאתר האינטרנט של השבועון, ככל הנראה בשל חריפותו הרבה. כך כתב כאמל: "בארץ ערבית קטנה החליטו מקבלי ההחלטות להתמודד עם העוני השורר באזור הכפרי. התברר שכל התוכניות שהוצעו לא התמודדו באופן יעיל [עם הסוגייה], עד שאחד השרים הגה תכנית מחוץ לקופסה, למשבר אליו נקלעה המדינה בנושא יבוא החלב. היתה זו תוכנית בת שלוש מילים: ג'אמוסה [נקבת התאו] לכל פלאח. ואכן חולקו לפלאחים העניים ג'אמוסות בחינם, בתנאי שעלותן תנוּכֵּה מהתוצרת שהן יתנו. הוקמו יחידות לאיסוף החלב בכפרים, וניכו מחצית מ[הכנסות] התוצרת בהתאם למחיר הממוצע של ג'אמוסה, כשהחצי השני מההכנסות הוענק לבעל הג'אמוסה כרווח. 

 

בחלוף שלוש שנים בלבד הגיע המיזם לבשלות: המדינה השיבה לעצמה את המגיע לה ובידי הפלאח נותרה יחידת ייצור שמניבה לו רווח. הממונים על המיזם הבחינו כי למספר רב של פלאחים היו כבר 3-2 ג'אמוסות ולא רק אחת. 

 

כעבור שלוש שנים [נוספות] יִיצאה המדינה הערבית הקטנה את עודפי החלב שלה, לאחר שהגיעה למצב בו היא מספקת לעצמה את כל צרכיה העצמיים, והפלאח הפך לאדם שחי בשלווה ובכבוד ובעל יכולת לתרום לכלכלת ארצו. 

 

האנשים במדינה שלי [מצרים] אינם צריכים שבתיהם יצבעו בצבעים מעוטרים ולא שכפריהם ירוצפו באספלט שחור או במדרכה מקושטת, הם זקוקים ליחידת ייצור! קרי, במקום לתת לי דג, לַמְדני לדוג או תן לי חכה ובבוא הזמן אני אביא לי ולך הרבה דגים ואהפוך מנטל על החברה לאמצעִי צמיחה ותרומה כלכלית ותרבותית... האנשים [בארצנו] זקוקים לרכישת מיומנויות עבודה ולהיות בעלי אמצעי ייצור. 

 

העוני ימשיך להעיק עלינו כל עוד האנשים יהיו מוגבלים ומנועים מלממש את הרצון לעבוד. אנשים מטבעם אוהבים לתת יותר מאשר לקבל והפיכת ההמון לקבצנים היא אסון בכל קנה מידה.

 

העוני ימשיך להיות כפי שהוא, [ואף] יגבר, יתפשט ויפגע ביציבות כל עוד הממונים על העניין אינם מבינים שהרעב עתיד לגרום לאסונות שלא ניתן להעלות על הדעת ושהתמודדות [עמו טמונה] בפיתוח תחומי עבודה וייצור ולא בקיום מונופול על כל דבר, לרבות על האוויר שאותו אנו נושמים.  

 

הסכנה תמשיך לרחף מעלינו אם נמשיך לחשוב כי [הענקת] קופסת קרטון של מזון [לעניים] תפתור את הבעיה. חלל ריק מוליד אסונות מוסריים שכבר אינם רחוקים מ[לאיים על] רחובותינו, משכונותינו ומכפרינו... העוני על סוגיו הרבים ועל צורותיו השונות, מסוכן יותר מהאויב המסורתי שלנו שעמו אנו יכולים להתמודד בזירת הקרב.  

 

העוני, רבותיי, הוא אביו החוקי של כל אסון, שבו התחלנו להבחין מידי יום: בהיקף הפשיעה, בירידה בערכים ובמוסר ובהפיכת העם כולו למקבצי נדבות.    

 

נכון שהעוני הוא תופעה עולמית ואנושית, אך הוא לא היה כזה אכזרי ועמוק. הגענו למצב בו כולנו חוֹוים פאניקה, אימה ופחד נוכח המתרחש בשטח; החברה מאבדת את לכידותה ואת יכולתה לשאת באחריות ולהתמודד עם הקשיים. 

 
הבתים שאין בהם ביטחון תזונתי הופכים לפצצות זמן שיְכַלו הַכֹּל... המחסור והעוני המדכא מידפקים על כל הדלתות, אך ממשלותינו שבאות בזו אחר זו מתעקשות על [הענקת] קרטון [המזון כפתרון למצב] ולא על שום דבר אחר זולתו.

 

שלב השתיקה הסתיים והחל השלב של הבעת הזעם בכמה אופנים. כאשר החיים שווי ערך למוות, אזי האדם מוכן לעשות כל דבר מבלי לתהות באשר להשלכות [מעשהו]. פיתחו את תחום העבודה... וחשבו מחדש על כל [העבודות] שהממשלה השתלטה עליהן ו[בכך] מנעה מאנשים לעבוד [בהן]. אין דבר [שווה ערך] כמו העבודה. אחרת אנו נתחרט כשכבר יהיה מאוחר מדי."[3] 

 

מאמרו של עיסאם כאמל[4]

 

מאמר ביומון הממסדי אל-אהראם: שכבת הביניים סובלת מ"דיכאון הסופרמרקט" עקב עליית המחירים

במאמר ביקורת אחר על המצב הכלכלי במדינה, התייחס אוסאמה אל-ר'זאלי חרב, עיתונאי ופוליטיקאי, ראש מועצת הנאמנים של מפלגת המצרים החופשיים, למונח חדש הרווח בקרב המצרים "דיכאון הסופרמרקט",  קרי, הדיכאון האוחז באזרחים בהיכנסם לסופרמרקט ובגלותם שאין ביכולתם לרכוש את כל המצרכים בגלל עליית המחירים. לדבריו, תופעה זו רווחת  בעיקר בקרב מעמד הביניים, המהווה את מרכז הפעילות הפוליטית והתרבותית במדינה. כך כתב: "האם שמעת את המושג [דיכאון הסופרמרקט]? אני שמעתיו לאחרונה מצעירה, חברה של בתי והוא משך את תשומת לבי. שאלתי אותה למה כוונתה, והיא השיבה: 'כוונתי לתחושות הפוקדות אותי בתקופה הנוכחית כאשר אני נכנסת לסופרמרקט לערוך קניות!' פניתי אל עמודי הפייסבוק וגיליתי שכחלק מהצעירים אכן משתמשים במושג הזה. קראתי מה שכתב אחד מהם בהגדרה שלו [למונח]: 'אתה נכנס לסופרמרקט, נסיך בעיני עצמך ויוצא מדוכדך לאחר ששילמת הרבה כסף והבאת פחות מצרכים. אתה מוותר על מצרכים רבים שממשיכים להיכלל בסעיף המותרות או שמחירם הרגיז אותך. אתה הולך ומדבר עם עצמך וכועס, וכן הלאה'. זו דוגמית ממה שקראתי באחד האתרים ומכיוון שאינני עושה קניות, אלא לעיתים נדירות, פניתי לבדוק את מחירי הסחורות בסופרמרקט ומצאתי, למשל, שמחיר קילו גבינה לבנה מתקרב ל-60 לירות... מחיר בקבוק שמן (750 מ"ל) 33 לירות, קילו סוכר 14 לירות... חבילת חמאה 1.5 ק"ג 66 לירות, וכן הלאה. 

 

אכן אלו מחירים גבוהים שיוצרים בעיות שקשורות בעיקר לשכבת הביניים העירונית ומכבידים עליה מאוד. בעיות אלו אינן קיימות כלל אצל השכבות או הקבוצות האמידות החיות הרחק מהן, בעולם משלהן. בעיות אלו [אמורות] היו להשפיע גם על השכבות העניות המהוות את הרוב הגדול יותר של הצרכנים, אלא שהשכבות הללו לא הולכות כלל לסופרמרקט והן משיגות את מצרכי היסוד שלהם בעיקר מקצבאות מזון [שמספק להן משרד] האספקה שאותן הן קונות מחנויות האספקה [הייעודיות].  במצרים יש 23 מיליון כרטיסי קצבאות [שמחלק משרד אספקה למשפחות נזקקות], שמהם נהנים 73 מיליון אזרחים. דיכאון הסופרמרקט קשור אפוא בעיקר לשכבת הביניים העירונית! ומכיוון ששכבה זו היא הציר העיקרי של הפעילות הפוליטית והתרבותית בחברה והיא זו שמעצבת למעשה את דעת הקהל בה, הרי שהגעת הדיכאון אליה זה עניין חשוב שראוי להתייחסות רצינית."[5]

 

קריקטורה ביומון אל-מצרי אל-יום: מצרי רודף אחרי נמלה בקריאה:

"הו גנבת, השיבי את גרגר האורז [שגנבת]!"[6]

 

קריקטורה ביומון האמירתי אל-ערב: הכלכלה המצרית במבוי סתום בשל היקף ההלוואות [7]