כללי

ביקורת חריפה בלבנון על שיגור הטילים לעבר ישראל: חשש מפני הקמת "חמאס לנד" וגרירת לבנון למלחמה נוספת עם ישראל

 

ב-6.4.2023 שוגרו עשרות טילים מדרום לבנון לעבר ישראל. מטח חריג בהיקפו זה שוגר בצל הסלמה בעימותים בין ישראל לפלסטינים במהלך חודש הרמדאן וחג הפסח, ונראה כמהלך מתוכנן מראש של ציר ההתנגדות בראשות איראן, שלו שתי מטרות עיקריות. האחת לגרור את ישראל למלחמה רב-חזיתית. המטרה השנייה היא  להעביר מסר, בראש ובראשונה לישראל אך גם לגורמים אזוריים נוספים, שמאמציו של ציר ההתנגדות בראשות איראן לאחד את פלגי ההתנגדות בזירות השונות צלחו. מאמצים אלה גברו ככל הנראה לאחר קריאתו של חסן נסראללה, מזכ"ל חזבאללה, בעקבות העימות בין הפלסטינים לישראל במאי 2021 לשאר המיליציות החמושות בציר, ליצור משוואה לפיה פגיעה בירושלים משמעה תגובה רב זירתית.[1]  

 

עד כה אף גורם לא נטל אחריות על הירי. חמאס הכחישה וחזבאללה שמיהר להרחיק עצמו מהאירוע ביקש בהמשך לשמור על עמימות. עם זאת, כמה אינדיקציות מצביעות על כך שחמאס וחזבאללה הן שעומדות מאחורי הירי, כנראה בהנחיית איראן: היקף הירי, העובדה שבוצע מדרום לבנון בסמוך למחנה פליטים פלסטיני וההתחממות הניכרת בחודשים האחרונים בין חמאס לחזבאללה ופגישות רמות הדרג ביניהם שהאחרונה התקיימה ימים ספורים  לאחר שיגור הטילים.[2]

 

שיגור הטילים גרר ביקורת חריפה בלבנון – הן מצד בכירים, בראשם ראש הממשלה, והן מצד פוליטיקאים ועיתונאים המתנגדים לחזבאללה. גורמים אלו הביעו חשש מפני הפיכת לבנון ל"חמאס לנד": בסיס לפעולות נגד ישראל, כפי שעשה אש"ף בשנות ה-70-80 של המאה הקודמת, דבר שגרם נזק כבד למדינה.

 

להלן סקירת התגובות לשיגור הטילים בלבנון:

 

חמאס מתנער מהירי; נצראללה מבקש לשמור על עמימות

כאמור, חמאס מיהר להכחיש את מעורבותו באירוע. נציג התנועה בלבנון אחמד עבד אל-האדי, אמר: "אין לנו כל מידע על שיגור הטילים" וציין כי זו אינה הפעם הראשונה שישראל מאשימה את חמאס בירי לעברה מלבנון.[3]

מנגד, בעוד "מקור בחזבאללה" אמר ביום האירוע ליומון אל-ערבי אל-ג'דיד, כי ארגונו אינו אחראי לשיגור,[4] כמה ימים אחר כן ביקש נצראללה לשמור על עמימות ובנאומו לציון יום ירושלים ב-14.4 הוא אמר כי לאחר התייעצות ודיונים, הוחלט לנקוט ב"מדיניות של שתיקה" בכל הנוגע לירי הטילים, מדיניות שלטענתו מדאיגה את ישראל. אשר לחשש שגורמת מדיניות זאת בקרב "הידידים", אמר נצראללה כי "על הידיד לראות זאת חלק מההקרבה במערכה זו" והוסיף כי "ניתן להרגיע חששות אלה בדרכים אחרות".[5]    

 

אולם נראה כי הכחשות אלה לא הותירו רושם רב על מתנגדי חזבאללה בלבנון, שהביעו חשש רב מפני גרירת ארצם למלחמה נוספת מול ישראל וליצירתה של "חמאס לנד" בשטחם.

 

פוליטיקאים לבנונים: יש לאסור את פעילות חמאס בלבנון ולמנוע פעולות שמערערות את יציבותה

בתחילה מיהר ראש ממשלת המעבר נג'יב מיקאתי לגנות נחרצות את הירי. במהלך קבלת פנים שערך לשר ההגנה האיטלקי גווידו קרוזטו, אמר מיקאתי כי ארצו "מתנגדת לחלוטין לכל הסלמה צבאית מאדמתה ולשימוש באדמות לבנון לפעולות שיגרמו לערעור היציבות הקיימת." מיקאתי הוסיף כי צבא לבנון ויוניפי"ל חוקרים את האירוע כדי לעצור את המבצעים.[6] כעבור כמה ימים, שלל מיקאתי מעורבות של חמאס או חזבאללה ואמר כי "גורמים שאינם לבנונים" הם שביצעו את הירי והדגיש כי "גורמים מאורגנים," קרי חמאס או חזבאללה, אינם אלה שביצעו את הירי. מיקאתי אף הצדיק את הירי ואמר כי מדובר ב"תגובה על התוקפנות הישראלית על אדמות פלסטין ורצועת עזה."[7]

 

ביקורת חריפה יותר נשמעה מפי פואד אל-סניורה, ראש ממשלת לבנון לשעבר שקרא למנוע את הפיכת לבנון לבסיס לשיגור טילים לעבר ישראל, על אחת כמה וכמה כשזה נעשה ללא התייעצות עם ממשלת לבנון, או העם הלבנוני. לדבריו הדבר סותר את החלטת מועבי"ט 1701, לסכן את לבנון ולהחמיר עוד יותר את בעיותיה. סניורה אף הזהיר כי שיגור הטילים משרת את ישראל שסובלת ממחלוקות ופילוג פנימיים מאחר שהוא עלול לאחדה מול איום חיצוני.[8] 

 

בנוסף, כמה פוליטיקאים לבנונים קראו לפעול נגד תנועת חמאס בה ראו אחראית לשיגור הטילים. אילי מחפוד', ראש תנועת השינוי קרא לסגור את לשכות חמאס בכל לבנון – במחנות הפליטים ומחוצה לה, לאסור את פעילות התנועה על אדמת לבנון, להרחיק את פעיליו מהמדינה ולהכריז עליה כארגון העוין את לבנון. הוא לגלג על טענת חזבאללה כאילו לא ידע על שיגור הטילים מראש וקרא אף לזמן את נצראללה לחקירה בנושא.[9]

 

ביקורת השמיע גם מי שנחשב לבעל ברית של חזבאללה – ראש הזרם הלאומי החופשי, ג'ובראן באסיל, שאמר: "לולא היתה לנו היכולת להגן על ארצנו, אולי ניתן היה לחשוב על פתרונות אחרים. אולם לאחר שהוכחנו את יכולתנו, מדוע עלינו להסכים שגורם לא לבנוני ישגר טילים מאדמתנו... הסכם קהיר[10] מת, פתח לנד לא קיימת עוד. איננו צריכים שגורם חיצוני כלשהו יבוא וישתמש בארצנו כדי לשגר מסרים. לא נסכים לשום נשק שלא בידי הלבנונים. אנו רוצים את ארצנו לעצמנו... איננו זקוקים לאף אחד שיבוא מבחוץ וישחרר את אדמתנו או יגן עלינו. יש תקופות בהיסטוריה שלנו שעלינו ללמוד מהן ולא לחזור עליהן."[11]          

ביקןר משלחת חמאס בלבנון [12]

כותבים לבנונים: דרום לבנון עלול להפוך ל"חמאס לנד"

טענות דומות עלו גם במאמרים של בעלי טורים לבנונים הכותבים בעיתונים המזוהים עם הקו המתנגד לחזבאללה.

כך למשל ראר'דה דרר'אם, בעלת טור אמריקאית-לבנונית, כתבה ביומון הלבנוני אל-נהאר: "לתנועת חמאס אין זכות לנקום על התנהגותה המופקרת של ישראל במסגד אל-אקצא באמצעות שימוש בדרום לבנון כדי לשגר טילים לעברה. מה שעושה חמאס בפעולות כאלה הוא: ראשית, הפרה של הריבונות הלבנונית, ושנית, זלזול בזכותו של העם הלבנוני לבחור את החלטתו וזכותו של העם הפלסטיני לאהדה ולתמיכה, במקום לשחרור כעס מצדו ונגדו כתוצאה מההרפתקאות העלובות של חמאס. אין לראש הלשכה המדינית של תנועת חמאס, אסמאעיל הניה, זכות  לנהוג בהרפתקנות של נקמה בישראל מתוך [שטח] לבנון ועמה השרוי בטרגדיה של קריסה. בוודאי שאין למזכ"ל חזבאללה חסן נסראללה זכות לגרור את לבנון למערכה שמשמרות המהפכה האיראנים מכתיבים לו ולשבת עם אסמאעיל הניה ממש באותו היום [כך במקור] של שיגור הטילים 'הפלסטיניים' משטח לבנון, ולהחזירנו ל[אמירה] 'לוּ הייתי יודע'.[13]

 

זו אינה התנגדות אלא מאבק כוחות פנים-פלסטיני ומסרים איראניים שעיקרם הוא שרק הרפובליקה האסלאמית [האיראנית] מגיבה על ההתקפות הישראליות הנפשעות נגד מסגד אל-אקצא. אך [למעשה], ההפצצה הישראלית של העמדות האיראניות בסוריה היא המניע החשוב יותר [לתגובת] אנשי השלטון בטהראן, אשר ללא ספק ידעו מראש על הטילים 'הפלסטינים' המשוגרים מ'החזית הלבנונית', כדי להסתיר  את חוסר האונים שלהם ב'חזית הסורית'. ואם הם לא ידעו [זאת מראש], אז זה אף גרוע יותר... טהראן אינה מסוגלת היום להרחיב את תחום העימות עם ישראל כך שיכלול עימות ישיר דרך הזירה הסורית, כפי שנהגה לאיים... איראן של אחרי ההסכם הסיני-הסעודי-האיראני המשולש[14] אינה אותה איראן של לפני ההסכם אשר מרסן את תאבונה הצבאי. לפיכך, נאלצה איראן להפעיל את האופציה המועדפת עליה והיא להתנקם בישראל באמצעות שלוחותיה, ובהם חזבאללה בלבנון וחמאס בעזה, ולאחד את חזיתות ההתנגדות, או להשתמש בהן כפי שמחייבות ההתפתחויות..."

 

בהתייחסה לניסיון חזבאללה להתנער משיגור הטילים, הדגישה דרר'אם כי "לרוע מזלו של אדון חסן נסראללה הוא החליט להיפגש עם אסמאעיל הניה בזמן שהטילים שלו משוגרים מדרום לבנון - גוב האריות של נסראללה שההנחה לגביו היא שזבוב לא עף בו ללא אישור מוקדם שלו. אחת מן השתיים: או שהוא נתן אישור מוקדם, או שהוא הופתע, ובשני המקרים יש ליקוי ב[קיום] ההבטחות ובתפקוד..."

 

לדעת דרר'אם "בסופו של דבר ההחלטה [על שיגור הטילים] לא הייתה מוצלחת, משום שהיא הזיקה לפלסטינים וללבנונים באותה מידה היא חשפה את התסכול האיראני והביכה את חזבאללה במגרשו. יש לשאול כיצד זה שלפלגים הפלסטינים ובפרט לחמאס יש את כל היכולות הטיליות הללו בלבנון, אשר סביר להניח שהם זקוקים להן בפלסטין כדי לקיים התנגדות רצינית לישראל, ולא תמרונים הססניים שמשרתים את ישראל בסופו של דבר."

 

לטענתה, הסכם קהיר שהסדיר את הנוכחות הפלסטינית החמושה בלבנון הוא הסיבה לאסון. היא תהתה "כיצד זה שמדינה עצמאית מאפשרת נוכחות מזוינת מחוץ לשליטתה על אדמתה, אם היא אכן מדינה במלוא מובן המילה?

הנשק של חזבאללה מצדיק את הנשק של חמאס בשטח לבנון, מחוץ לשליטת המדינה, תוך הפרה בוטה של ריבונותה. חזבאללה הוא מרכיב לבנוני שיש לו זכות לשותפות לאומית ולא [זכות] להפקעת [קבלת] ההחלטות..."

 

לסיכום, כתבה דרר'אם כי "חמאס מספקת לישראל תירוצים, אם בכוונה ואם מתוך טיפשות. יש להיזהר מנפילה במלכודת של הקיצוניות הישראלית השיטתית."[15]

 

כותבים נוספים הביעו חשש מפני ההתעצמות הצבאית של חמאס בלבנון והאפשרות שיפעל נגד ישראל מדרום לבנון, כפי שעשה אש"ף בשנות ה-70-80' של המאה הקודמת. כך למשל ג'אן אל-פר'אלי פרסם באתר הלבנוני thisislebanon מאמר בו כתב: "כאילו הזמן חזר אחורה למעלה ממחצית מאה, ובמיוחד לשנת 1969, אז התקבע המונח 'פתח לנד', כשתנועת פתח הפלסטינית הפכה את דרום לבנון לבסיס לפעולותיה נגד ישראל. הסכם קהיר שגובש בין ממשלת לבנון ואש"ף, בחסות מצרית, לא הביא להפסקת הפעולות... 54 שנה לאחר הסכם קהיר ופתח לנד, חוזר דרום לבנון להיות 'כן לשיגור טילים' – הפעם לא של פתח אלא של חמאס. כאילו הדרום הפך להיות חמאס לנד. למרות שינויים מהותיים שחלו במציאות הלבנונית והפלסטינית, יש עובדה אחת שרירה וקיימת והיא שדרום לבנון עדיין אינה בשליטת המדינה הלבנונית."

 

אל-פאר'לי מונה שלושה שינויים לעומת המצב בשנות ה-70-80' של המאה הקודמת. האחד הוא שכעת דרום לבנון נמצא בשליטה מוחלטת של חזבאללה ולא ניתן להעביר אפילו אקדח ללא ידיעתו ואישורו; השני הוא הסכם הגבולות הימי בין לבנון וישראל. לדבריו, שיגור הטילים פגע בראש ובראשונה בשדות הגז הלבנונים מאחר שהוא ערער את יציבות לבנון. נקודה נוספת היא שלבנון נמצאת על סף פשיטת רגל ולכן אינה יכולה להרשות לעצמה להיכנס למלחמה מול ישראל. לסיכום כותב אל-פאר'לי "לבנון נותרה החולייה החלשה. לאור קיומם של איים ביטחוניים מחוץ לשליטתה – בין אם קוראים להם חמאס לנד, או איים ביטחוניים או אזורי ביטחון..."[16]