כללי

עיתונאי לבנוני-שיעי: ארה"ב מתעלמת מאחריותה של איראן לתקיפה של סלמאן רושדי

 

נדים קטיש, עיתונאי לבנוני-שיעי, הידוע בהתנגדותו לחזבאללה ולאיראן, האשים במאמר שפרסם ב-16.8 בטורו ביומון הסעודי אל-שרק אל-אוסט, את איראן באחריות לאירוע הדקירה של הסופר סלמאן רושדי, מחבר הספר "פסוקי השטן", וטען כי ארה"ב מעדיפה להתעלם מכך. לדבריו, גם אם אין הוכחות ישירות למעורבות של איראן בפגיעה ברושדי, ישנן די ראיות נסיבתיות המצביעות על אחריותה לכך. בראש ובראשונה, ציין קטיש את הפתווה שפרסם האימאם ח'ומייני ב-1989 שהתירה את דמו של רושדי וקבע כי היא מהווה "היתר חוצה גבולות לרצח" ו"תוקפנות נגד החירות ונגד המערכת הבינלאומית כולה". קטיש הזכיר גם כיצד התקשורת האיראנית "חגגה" את אירוע התקיפה של רושדי וכיצד מזכ"ל חזבאללה, חסן נאסרללה, הסית בעבר לרצחו. לדבריו, ההתעלמות מטביעות האצבע של איראן במעשה אינה פחות מ"נפילה בפח של איראן", המפעילה טרור ברחבי העולם ומקפידה לעשות זאת בדרכים שונות כדי להעלים את אחריותה. לסיכום טען, כי איראן מתנהלת כארגון טרור חוצה גבולות אך זוכה לחסינות בשל הגדרתה כמדינה, וטען כי הפגיעה בסלמאן רושדי צריכה להיות פעמון האזהרה לקהילה הבינלאומית.

 

נדים קטיש[1]

 

להלן תרגום קטעים ממאמרו של קטיש:

 

"תקיפתו של הסופר הבריטי ממוצא הודי, סלמאן רושדי, מציבה אותנו שוב בפני הדואליות של [יחסה של ארה"ב] לטרור הסוני [לעומת יחסה] לטרור השיעי ובפני הסטנדרט הכפול של הגישה הפוליטית הליברלית האמריקאית כלפי שניהם. לא חשוב כעת אם האדי מטר, השיעי שתקף [את רושדי], היה בקשר עם 'משמרות המהפכה' האיראנים [להלן, משה"מ] טרם התקיפה, כפי שעלה מהדלפות של גורמים ביטחוניים אמריקאיים לכמה כלי תקשורת בולטים. ייתכן שלא נדע אם ההחלטה לתקוף ניתנה ל[האדי] מטר במפורש או באופן מרומז, או שהצעיר פעל מתוך שכנוע דתי שהוא חייב ליישם את הפתווה של ח'ומייני מ-1989 שבה התיר את דמו של רושדי, בעקבות פרסום ספרו 'פסוקי השטן'. חובה להניח את הבדיקה הזו למערכת המשפט, כדי להימנע מפוליטיזציה של חזקת החפות מהפשע, שרֵיחה עולה מהתגובות האמריקאיות הפוליטיות הראשונות, אשר נחפזות לשלול מעורבות משה"מ בתקיפה!

 

העניין כאן חורג - וצריך לחרוג - מהשאלה אם אחד ממנגנוני המשטר האיראני מילֵּא או לא מילֵּא תפקיד טכני בתקיפה. [יש להגיע] אל עצם העניין, שהוא הפתווה של ח'ומייני נגד רושדי, שמגלמת את תמצית הבעיה שמהווה המשטר האיראני בכללותו בעולם. בהיותה היתר לרצח חוצה גבולות, מהווה הפתווה תוקפנות לא רק נגד החירות, אלא גם נגד המערכת הבינלאומית כולה, באמצעות הוצאת פקודות רצח, כהמשך של רעיון ייצוא המהפכה [האיראנית] שהוא סימן ההיכר הבולט ביותר של המשטר האיראני.

 

הדבר מציבנו בפני האמת אודות המשטר האיראני שהוא משטר המבוסס על 'תורת פשע בינלאומית' כאמצעי תעמולה שלו נגד אויביו האידיאולוגיים וככלי למאבק עמם. [משטר זה] מצטיין בשפע אמצעים שיש בידיו למימוש מטרותיו. אחד האמצעים הללו הוא הניצול המקצועני של הדור החדש של טרוריסטים בפוטנציה המתגוררים במערב וסובלים ממשבר זהות. כך היה במקרה של מהדי מטר שאימו אמרה כי הוא זעם עליה משום שלא חינכה אותו על ברכי הדת ולא הכירה לו את דרך האסלאם השיעי, בטרם יצא בעצמו למסע חיפושיו.

 

לפיכך, ההשתעשעות בכל פעם בהנחה שיש יצרים אישיים מאחורי כל פשע, כמו הניסיון לרצוח את רושדי או את [חיסולו של ר"מ לבנון] רפיק אל-חרירי לפניו...- תוך התעלמות מטביעות האצבע של משה"מ, של 'כוח קודס' או של אחרים - פירושה נפילה חוזרת ונשנית בפח של איראן. כל חסינותה של איראן מבוססת על כך שהיא נזהרת מפני השלכות החוק וסמכויותיו בפעילותה הבלתי חוקית המתמשכת בכל מקום ובכל זמן...

 

[גם] אם הפתווה של ח'ומייני העניקה השראה להאדי מטר, הרי שהחוק אינו יכול לפעול נגד [איראן] כל עוד אין ראיות חותכות להסתה [שלה] או להשתתפות ברצח. עם זאת, כמעט בכל אירוע יש ראיות נסיבתיות שדי בהן כדי לגבש דעה פוליטית מוצקה בנוגע לאחריות האיראנית הישירה לה: 

 

ראשית, כפי שציין ההיסטוריון הצעיר האמריקאי ממוצא איראני אפשון אוסטובר [Afshon Ostovar] - מחבר הספר 'טליעת אל-אמאם' 'Vanguard of the Imam']; 'חיל החלוץ של האימאם']: משה"מ הוא ארגון היררכי מיומן ביותר שמונחה ישירות ע"י המנהיג העליון של איראן [עלי ח'אמנאי], כלומר שלכל פעולה מחוץ לאיראן קודם אישור של הדרג הגבוה ביותר במשטר האיראני, ולכן פעולות משה"מ האיראני הן פעולותיה של איראן. אוסטובר הוסיף כי החיסולים אינם סוג של פעולות שחברי משה"מ יכולים להיות מעורבים בהם כדי לממש את מטרותיהם האישיות; חיסול הוא פעולה רצינית וכאשר המשטר רוצה לרצוח אנשים בחו"ל הוא עושה זאת בכוונה תחילה. למעשה, הפתווה [של ח'ומייני] אינה חלה רק על רושדי, שכן ב-1991 נרצח היפני היטושי איגראשי[2] שתרגם את הספר ['פסוקי השטן' ליפנית] בדקירות סכין. גם מתרגם איטלקי של הספר ניצל מתקיפה באמצעות סכין, וב-1993 נורו שלוש יריות לעבר המו"ל של התרגום הנורבגי של הספר... הדבר מעיד על רמת הרצינות שמאפיינת את הפתווה ואת [המאמצים] להמשך ביצועה.

 

שנית, לא יהיה קשה למצוא תמיכה איראנית באירוע הדקירה [ברושדי] עוד טרם אירע. שהרי כשנה לפני המקרה, יעץ הגנרל אסמאעיל קא'אני, מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, לנשיא ארה"ב לשעבר, דונלד טראמפ, ולמזכיר המדינה [לשעבר] מייק פומפאו לראות את גורלו של הסופר הבריטי-הודי [סלמאן רושדי] 'כדוגמה לאופן שבו יתנהלו חייהם מעתה ואילך', והוסיף כי 'תבוסת האחראים לחיסולו של קאסם סולימאני כבר החלה בפועל'.[3] כך בפשטות, משלב קא'אני בין מטרות המדינה האיראנית שרוצה בנקמה פוליטית בוושינגטון, לבין כוונותיו של התוקף של רושדי, ש[איראן] מעוניינת שמעשהו ייתפס כמעשה של אדם בודד שאין בו הוכחה למעורבות מעשית של אחד ממנגנוני המדינה שלה. התקשורת האמריקאית הגדירה את השילוב הזה כאחת ההשלכות של התעמולה הפוליטית [של איראן] ותו לא, ולא כהוכחה לכוונה פלילית או למעשה פלילי של מי שאמר את הדברים [קרי, קא'אני], או של מי שהוא מייצג.

 

שלישית, כלי התקשורת האיראניים, כמו גם המנגנונים [האיראניים] הלא תקשורתיים, לא חסכו בסיקור האירוע. התקשורת האיראנית חגגה את האירוע, אשר קדמה לו הסתה מצד אישים כמו מזכ"ל מיליציית חזבאללה, חסן נאסרללה, שעודד את המאמינים ליישם את הפתווה של האימאם [ח'ומייני][4], ואכן מי שיישם אותה הוא לבנוני מנאמני חזבאללה!

 

לאחר חיסולו בטהראן של בכיר משמרות המהפכה, חסן ציאד ח'ודאיי, שהאחריות לו הוטלה על המוסד [הישראלי], אמר ראש ממשלת ישראל דאז נפתלי בנט: 'במשך עשורים, הפעיל המשטר האיראני טרור נגד ישראל והאזור באמצעות סוכנים ושליחים, אך ראש התמנון, [קרי] איראן עצמה, נהנה מחסינות'. הוא הוסיף: 'כפי שאמרנו בעבר, תם עידן חסינות המשטר האיראני, מי שממנים את הטרוריסטים, מחמשים אותם ושולחים אותם ישלמו את מלוא המחיר'. ייתכן ש[גישה זו] היא ההתפתחות החשובה ביותר בהתנהלות המדינית כלפי איראן מאז 1979. אך, החסינות המשמעותית ביותר שאיראן ממשיכה ליהנות ממנה היא זו שנובעת מכך שהיא מייחסת לעצמה [בלא זכות] את התואר מדינה, [למרות] שהיא מתנהלת תמיד כארגון טרור חוצה גבולות. המקרה של סלמאן רושדי הוא פעמון אזהרה להבנת ההתנהגות של משטר ח'ומייני מנקודת מבט הזו." [5]