שר ההסברה הכוויתי לשעבר במאמר ביומון סעודי: האחריות לסבלם של הפלסטינים רובצת לפתחם של מנהיגיהם
סעד בן טפלה אל-עג'מי, שר ההסברה הכווייתי לשעבר, פרסם ב- 8.7.22 מאמר ביומון הסעודי Independent Arabia שכותרתו "לוּ קמה מדינה פלסטינית", בו מתח ביקורת על ההנהגה הפלסטינית וטען כי יש לה חלק לא מבוטל בהמשך סבלו של העם הפלסטיני ובעובדה שפתרון לעניין הפלסטיני אינו נראה באופק. במאמרו מנה אל-עג'מי כמה סיבות לכך, ובכללן הפילוג האין סופי בקרב ההנהגה הפלסטינית, שחיתות השלטונות - הן של הרש"פ בגדה המערבית והן של חמאס ברצועת עזה, ועריצותם. אל-עג'מי תהה כיצד יכולה הייתה להיראות מדינה פלסטינית לו הייתה קמה, בהתחשב בכך שהמדינות המהוות מופת ומודל לחיקוי עבור הפלסטינים הן איראן ועיראק, שמנהיגיהן שפכו דם וגרמו הרס וחורבן בכל מקום. לדבריו, העובדה שמאז הקמת הרש"פ אף ערבי-ישראלי לא ויתר על אזרחותו הישראלית וביקש אזרחות פלסטינית תחתה, והעובדה שפלסטינים רבים מייחלים לקבל אישור עבודה בישראל ומוכנים אפילו לעבוד בהתנחלויות - מהוות הוכחה למצבם הגרוע של הפלסטינים תחת שלטון הרש"פ והחמאס.
סעד בן טפלה אל-עג'מי[1]
להלן תרגום קטעים מן המאמר:
"אינני סבור כי יש מי שמתיימר לצדד בצדק [אך] אינו תומך בזכותו של העם הפלסטיני מוכה האסון להגדרה עצמית.
התומכים בזכות פלסטינית זו נחלקים [לשלושה סוגים]: לוחם שסבור שיש לשחרר את כל האדמה הפלסטינית מהים עד הנהר; מי שסבור שיש להשתלב במדינה אחת עם היהודים כדי לחיות עמם ולהתגבר עליהם באמצעות עליונות דמוגרפית וקִדמה תרבותית; והרוב שסבור כי יש ליישם את פתרון שתי המדינות כביטוי ממשי של זכות העם הפלסטיני להגדרה עצמית [קרי, הקמת] מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל.
הממשל האמריקאי הנוכחי בראשות הנשיא הדמוקרטי, ג'ו ביידן, חידש את הקריאה לפתרון שתי המדינות ובכך שם קץ ל'עסקת המאה' לה הטיף קודמו, הנשיא דונלד טראמפ. ביידן עתיד לבקר החודש בישראל ובשטחים הפלסטינים ולהיפגש עם נשיא פלסטין, מחמוד עבאס, ברמאללה. יש מי שמפתחים ציפיות שאולי ביקור ביידן יצמיח תכנית חדשה שתפיח חיים ב'פתרון שתי המדינות', אלא שרבים אינם רואים את הפתרון הזה באופק, לא הקרוב ולא הרחוק.
הסיבות לכך אינן רק בגלל האחרים, אלא הן בראש ובראשונה בגלל הפלסטינים עצמם, שכן [קבלת] ההחלטות הפלסטיניות מפוצלת בין רמאללה לבין עזה והפילוג שולט במצב הפלסטיני. זאת, למרות כל ההסכמים וההתחייבויות שבאו זה אחר זה לאחדות פלסטינית ולהקמת ממשלה פלסטינית מאוחדת שתדבר בקול אחד ותדרוש את הזכויות הפלסטיניות הלגיטימיות.
נוכח הפילוג הזה ומלחמת החורמה הפנים-פלסטינית הזו, כיצד יכול משקיף לראות בעיני רוחו את דמותה של המדינה הפלסטינית לוּ קמה? ומהו המודל הערבי של מדינתם המיוחלת, שיכולים הפלסטיים להציג? שהרי אנשי עזה הרשמית מהללים בימים אלה את איראן ומקימים אוהלים לניחום אבלים על חלליה, החל מ[מפקד כוח קודס במשמרות המהפכה האיראניים לשעבר] קאסם סולימאני ועד לאבו מהדי אל-מוהנדס [ששימש סגן מפקד החשד השעבי בעיראק], ובגדה המערבית מקימים אנדרטה לזכר סדאם חוסיין וקוראים רחובות ראשיים על שמו. כלומר,[עבור הפלסטינים] מופתי הגבורה באזור המשמשים מודל לחיקוי נעים בין סדאם חוסיין לבין קאסם סולימאני: הראשון כבש את כווית בתואנה שהוא בדרכו לשחרר את פלסטין, והשני טען שארצו השתלטה על עיראק, סוריה ולבנון בדרכה לשחרור ירושלים.
כולם מודעים לחורבן שהמיט סדאם חוסיין על כל האומה [הערב] ובראש ובראשונה לנזק ההרסני [שגרם] לסוגיה הפלסטינית ולצדקתה. אשר לאיראן, הרי שדמם של חפים מפשע עדיין זורם במדינות שעליהן השתלטה, בתואנה של התנגדות ושאיפה לשחרר את ירושלים. קשה לקלוט את הסתירות בהיגיון של הרחוב הפלסטיני [דוגמת] ההתפעלות ממעשי הגבורה המדומים ההרסניים שביצע סדאם חוסיין, אשר נלחם נגד המופת השני [מבחינת] הפלסטינים - איראן - במשך שמונה שנים.
הפלסטיני חווה מצב של דיכוי ועושק בראש ובראשונה בגלל הכיבוש, אך הוא גם מבין שלהנהגתו יש חלק מדרגה שניה בהמשך הסבל והעושק שלו. למרות הכיבוש והדיכוי הרי שהשאיפה הגדולה ביותר של הפלסטיני 'המציאותי' היום היא לקבל אישור עבודה בתוך ישראל עצמה, או אפילו לעבוד בבניית ההתנחלויות שבונים המתנחלים החדשים על אדמתו.
בנוסף, ראוי לציין כי [הבעת] התנגדות לחמאס בעזה או לרש"פ בגדה המערבית עלולה להוביל לאסון ואבדון, לעינוי ולמוות, והריגתו של נזאר בנאת אינה כה רחוקה מאיתנו - הפעיל האזרחי הפלסטיני בנאת מת אשתקד בכלא הרש"פ מעינויים. על פי תחקירים עצמאיים, 57 פעילים פלסטינים מתו מעינויים בבתי הכלא של הרש"פ ושל חמאס בעזה. כמו כן, [ארגון זכויות האדם] Human Rights Watch קבע כי הרש"פ וחמאס נוקטות דרך של עינוי שיטתי בבתי הכלא שלהן. אשר לשחיתות, זו הגיעה אפילו לסיוע [החיצוני לפלסטינים] שאמור להגיע לנזקקים ויש צורך להקים ועדות חקירה בינלאומיות [בנדון].
ייתכן שיהיו מי שיחשבו שמאמר זה נוקשה [מידי] וייתכן שאחרים יראו בו [תיאור של] מציאות מרה. על מי שמפקפק בהצגת המציאות הזו לשוב ולעיין באי אלו עובדות ומספרים, שכן מספר הפלסטינים בעלי אזרחות ישראלית כיום עומד על 1.5 מיליון איש [קרי ערביי ישראל], שהם חמישית מאזרחי ישראל, קרי 20%. כמה פלסטינים ויתרו על אזרחותם הישראלית וקיבלו אזרחות פלסטינית אחרי חתימת הסכם אוסלו ב-1993? התשובה היא: אף לא אחד." [2]
