עיתונאי אמירתי: הדרך היחידה לפתרון הסוגייה הפלסטינית - הכרה בישראל כחלק מהמזה"ת; האלימות והטרור גבו מחיר יקר, יש להמיר את נרטיב השנאה בנרטיב של שלום ודו-קיום
סאלם אל-כתבי, חוקר ופרשן פוליטי אמירתי, פרסם שני מאמרים באתר הערבי הליברלי elaph.com, בהם הסביר כי
איחוד האמירויות חותרת לקידום שלום ודו-קיום במזה"ת, במטרה לסיים את הסכסוך
הערבי-ישראלי ולהביא פתרון לסוגייה הפלסטינית. במאמרו הראשון מה-6.4.22 טען אל-כתבי
כי בעשרות השנים האחרונות הוכח כי שלהוב העמים הערבים והדהוד סיסמאות פופוליסטיות
על התנגדות לישראל רק העצימו את סבלם של מיליוני פלסטינים, במקום לפתור את סוגייתם,
ושירתו את מטרותיהם הפוליטיות של גורמים שונים באזור. לדבריו, הדרך היחידה לפתרון העניין הפלסטיני היא הכרה בכך שישראל היא חלק
מהמזה"ת, ולכן פועלת איחוד האמירויות כדי לשנות את נרטיב השנאה והעויינות
שעליו גדלו דורות רבים במזה"ת ולהמירו בנרטיב של דו-קיום ושלום.
במאמר נוסף מה-11.4.22 הדגיש אל-כתבי כי מדינות ערב אשר נרמלו את יחסיהן עם
ישראל בשנים האחרונות עדיין דבקות בסוגיה הפלסטינית ובצדקתה, וקרא לפלסטינים להתנתק
מעמדתם המקובעת המגנה כל קשר עם ישראל ולהבין כי הקשרים שביססו מדינות ערב עם ישראל
יכולים דווקא לסייע בפתרון סוגייתם. הוא גינה את השימוש באלימות וטרור נגד ישראל
וטען כי הערבים שילמו מחיר יקר על כך במשך שנים רבות וכי הגיע הזמן לאמץ גישה
מתורבתת יותר לניהול הסכסוך עם ישראל.
סאלם אל-כתבי[1]
להלן תרגום קטעים משני המאמרים:
איחוד האמירויות פועלת להחלפת נרטיב השנאה במזה"ת עליו גדלו דורות רבים בנרטיב
של דו-קיום ושלום
"דבריו
של שר החוץ ושיתוף הפעולה הבינלאומי [של איחוד האמירויות], השיח' עבדאללה בן זאיד
אאל נהיאן, במהלך פסגת הנגב שנערכה לאחרונה, זכו לתשומת לב רבה מצד משקיפים
ומומחים מסביב לעולם, בייחוד משום שהאמיר הביע את צערו על אובדן '43 השנים' (מאז
חתימת הסכם השלום בין מצרים לבין ישראל ב-1979) באומרו כי 'במהלך שנים אלו הפסדנו
[את ההזדמנות] להכיר אחד את השני באופן מיטבי, לפעול יחדיו ולשנות את הנרטיב שעליו
גדלו דורות של ישראלים וערבים... מה שאנחנו מנסים להגיע אליו היום הוא שינוי
הנרטיב הזה ויצירת עתיד שונה'.
דברים אלו אכן
ראויים לכל תשומת הלב הזו, לא רק משום שהם מתאפיינים בשקיפות, באומץ, בגילוי
ובבהירות, אלא גם משום שהם פורצים את חומת השתיקה ומתווים דרך לעבר בניית שלום
אזורי אמיתי; הם מבטאים בגלוי ובמפורש מה
שרבים אינם יכולים לחשוף.
נאומו של השיח'
עבדאללה בן זאיד אאל נהיאן במהלך פסגה היסטורית זו כלל עובדות מוצקות שאיש אינו
מכחישן. ישראל היא אכן חלק מאזור המזה"ת ואי פתיחת ערוצי קשר בינה לבין
הערבים אינה שוללת עובדה זו ואין פירושה שהיא [ישראל] לא קיימת. מי שדוגל בכך מרמה
את עצמו ואת האחרים. לפיכך, המשך ההסתמכות על סיסמאות העבר ועל שִלהוב הרגשות
באמצעות שיח 'ההתנגדות' מהווה זלזול בסבלם של מיליוני האנשים בפלסטין ושאיפה לרווח
פוליטי שאליו חותרים גורמים אזוריים רבים. הכרה בעובדות והתבססות עליהן כדי לחפש
דרכים אמיתיות לשלום היא המוצא היחיד מהרִיק הזה שמחסל את הסוגייה [הפלסטינית]
הצודקת וסוחר בכאביהם של בעליה האמיתיים.
אחת המשמעויות
והעובדות החשובות בנאום היא ששינוי העתיד מתחיל משינוי המציאות. כל ניסיון לבסס
שלום אמיתי באזור המזה"ת צריך להתחיל משינוי הסטריאוטיפים שעליהם גדלו דורות
באזורנו; [עלינו] להשריש תרבות של דו-קיום השונָה מתרבות ההדרה, ההרחקה והאלימות
שממנה ניזונים ארגוני הקיצוניות והטרור, אשר רואים בסוגייה הפלסטינית מושא להפקת
רווח פוליטי ודתי.
איחוד
האמירויות דבקה בערכיה ובעקרונותיה, בהציבה את ההידברות, השלום והדו-קיום במרכז כל
פעילות דיפלומטית שלה. מי שעקב לאחרונה אחר יורש העצר של אבו דבי וסגן המפקד
העליון של הכוחות המזויינים, השיח' מוחמד בן זיד אאל נהיאן, מבין לחלוטין שאיחוד האמירויות משקיעה מאמצים מקסימליים למען ביסוס השלום
ונִטרול המתחים והסכסוכים. ומי שעוקב אחר המהלכים של איחוד האמירויות בכיוון כל ערי
הבירה באזור ובעולם לאחרונה, יכול להבין בקלות את עומק האמונה הדיפלומטית של איחוד האמירויות
בעקרונות הכלולים במסמך חמישים העקרונות המגדיר את הנתיב האסטרטגי של המדינה בכל
התחומים, שכן איחוד האמירויות פועלת... בניסיון לבסס איזונים אזוריים ובינלאומיים.
'יצירת דור שונה' היא היעד שאליו חותרת איחוד האמירויות והיא כבר הניחה את
היסודות לכך לפני שנים רבות. מודל הפיתוח של איחוד האמירויות הפך למקור השראה עבור
המדינות הערביות והאסלאמיות ואיחוד האמירויות הפכה למוקד משיכה עבור הצעירים
הערבים כמקום לחיות ולגור בו. הדבר חשוב ביותר משום שאיחוד האמירויות קיבלה על
עצמה לשמש 'מופת' להרחבת בסיס האמונה בדו-קיום בין מיליוני צעירים באזורנו. על מי
שמפקפק בכוונותיה וברצינותה לעשות זאת לזכור כי פניית איחוד האמירויות לעבר השכנה
האויבת המרה, איראן, באה ביחד עם המהלך שלה בכיוון ישראל, כדי לשלוח מסר חזק של
הרגעה שהיא אינה מאיימת על אף אחד.
על מי שחולק על רציונל הצער של איחוד האמירויות על עשרות השנים האבודות מאז
חתימת הסכם השלום בין מצרים לבין ישראל, לזכור שהסכסוך הפלסטיני-ישראלי לא יוּשב בתקופת
זמן ארוכה זו, אדרבא, היו בה סבבים חוזרים ונשנים של מאבקים ואלימות. ההסתמכות על
הזמן וההסתפקות בהדהוד סיסמאות פופוליסטיות אודות סוגיה ערבית צודקת, אינם פתרון
לסוגיה צודקת זו ולא יובילו אף אחד מהצדדים לחוף מבטחים. כתוצאה מכך לא הייתה
הידברות והתרבות הזו [קרי, תרבות הדו-קיום] הפכה לָדבר החסר ביותר באזורנו, אשר
אינו יודע הרבה אודותיה, אם בשל התפשטות רעיון הקיצוניות והטרור, או משום שהסוגייה
הערבית המרכזית החשובה ביותר - הסוגייה הפלסטינית - הפכה לנושא לסכסוכים פנימיים
ולהשגת שלטון והשפעה, בלי קשר לאינטרסים של העם הפלסטיני ולָצורך החיוני להתמודד
עם דרישותיו בניקיון כפיים וברצינות.
כן, איחוד האמירויות פונה באופן אינטנסיבי וברור לעבר [משימת] השרשת נרטיב חדש
שבמרכזו הדו-קיום בין עמי המזה"ת. אין זו משימה קלה, אולם היא הולמת בהחלט את
איחוד האמירויות, בהיותה המדינה המתאימה, הנכונה והמסוגלת ביותר לשכנע את כולם
ביכולותיה לגבש חזון ברור לעתיד באזור הזה, שמה שמתפרסם אודותיו בעולם כעת הוא רק
ידיעות על סכסוכים, משברים, אלימות, רצח ושפיכות דמים."[2]
על הפלסטינים לצאת מקבעונם; הקשרים
של מדינות ערב עם ישראל לא פוגעים בהם, ההיפך הוא הנכון
במאמר נוסף שפרסם ב-11.4.22 כתב אל-כתבי: "השאלה על
גורל הסוגייה הפלסטינית עולה לדיון כל אימת שנראית באופק התפתחות כלשהי הנוגעת
ליחסים בין מדינות ערב לישראל, ואף בין המדינות האסלאמיות לישראל. בכל פעם שזה
קורה יש מי שמנסה לרמוז לעמים [הערבים] כי [המשטרים] הערבים 'מכרו' את הסוגייה
[הפלסטינית] וויתרו על העם הפלסטיני. זוהי גישה מוטעית אשר מתעלמת מעובדות ברורות
לכל. למרות זאת, יש מי שמנצל את טענות השווא הללו כאמתלה להמשך הפצת כאוס, אלימות,
קיצוניות, טרור ולהמשך הסתה ופגיעה באזרחים חפים מפשע בתוך שטח ישראל. לדברים אלה
אין כל קשר לעמדות [של המשטרים] הערבים, אלא למזימות הטרור שפוגעות בכולם באזורנו.
ברור שלא חל כל שינוי ראוי לציון בעמדות הערביות הרשמיות
[כלפי הסוגייה הפלסטינית] - בין אם מדובר במדינות שחתמו על הסכמי שלום עם ישראל
ובין אם מדובר באלה שלא. אף אחת מהמדינות הללו לא אימצה עמדות שסותרות את עקרונותיה
והן לא נסוגו ממדיניותן המוצהרת בעניין זה. הסוגייה הפלסטינית אינה מוצעת למכירה
או לקנייה בשוק הפוליטי כדי שמדינה זו או אחרת תוכל למוכרה. זוהי סוגייה צודקת,
שהחוק והאמנות הבינלאומיים מכירים [בצדקתה]; פתרונה או יישובה לא קשור להמשך מצב
האיבה בין הערבים לישראל. הסיבה לכך פשוטה והיא שהסכסוך הזה נמשך למעלה משבעה
עשורים, שבמהלכם ניהלו הצדדים כמה מלחמות ו[עדיין] הסוגייה [הפלסטינית] לא זכתה
לפריצת דרך משמעותית, שתוביל לשלום ויציבות לטובת העם הפלסטיני והאזור.
העולם משתנה כעת בקצב מהיר. המערכת הבינלאומית הנוכחית חווה
תמורות מהותיות ועמוקות. היחסים הבינלאומיים מתעצבים מחדש בהתאם לנתונים שיצר
המשבר באוקראינה ברמה המדינית, הצבאית, הכלכלית והביטחונית. השינויים הללו השפיעו
על תמונת המצב בכל האזור והעולם, עד כדי כך שהבריתות המסורתיות שהיו קיימות במהלך
עשרות השנים האחרונות, מוטלות [כיום] בספק. רבות מהבריתות הללו לא החזיקו מעמד אל
מול גל השינויים הסוחף וחלקן נמצא על סף קריסה. בריתות אחרות נמצאות במצב המתנה עד
אשר יגובשו מחדש כללי המשחק של שותפויות אלה.
לאור הנאמר לעיל, נראה שאין היגיון בכך שהעמדה הפלסטינית
תישאר מקובעת בגבולות של שיח, עמדות והתנהגות ספציפיים. יתרה מזו, מן הראוי שהיא
תתפתח באופן שיהיה תואם למכלול הנתונים האסטרטגיים החדשים. בנוסף, העמדה הפלסטינית
צריכה להבין את המניעים [העומדים מאחורי] המהלכים הערביים שמתנהלים סביבם ולא
להתבצר מאחורי שיח של הסתה וגינוי של כל מה שנוגע ליחסי שיתוף הפעולה בין הערבים
לישראל.
תמיכה בזכויות העם הפלסטיני וסוגייתו הם עניין שאין עוררין
עליו בתודעה הקולקטיבית ובמצפון הערבי. כמו כן, העמדות הערביות הרשמיות הן גלויות
ולא נגרם שום נזק ממשי לעם הפלסטיני כתוצאה מהסכמי השלום. ההפך הוא הנכון: קיומם
של ערוצי קשר עם המנהיגים הישראלים בעתות משבר ומתיחות הוא עניין חשוב מאד. זאת
בנוסף לכך, שהרצון של ישראל להכשיר את האווירה ולתת הזדמנות לחתימה של הסכמי שלום
נוספים עם מדינות ערביות, תורם באופן משמעותי לשינוי חיובי במדיניות הישראלית...
אלימות וטרור נגד ישראל או נגד גורמים אחרים יתרמו רק
להגברת האיבה, יחסלו את הסיכויים להשגת שלום וימנעו מכל מאמץ בכיוון זה לשאת פרי.
כל ההתנסויות בעשרות השנים האחרונות הם ההוכחה הטובה ביותר למחיר שאנו משלמים על
האלימות ושפיכות הדמים. הגיעה העת לנסות גישה טובה יותר ומתורבתת יותר לניהול
הסכסוך עם ישראל."[3]
