עיתונאי עזתי המקורב לחמאס במאמר ביום השנה לנכבה: הפלסטינים נענו לעצת צבאות ערב לעזוב את בתיהם וכך איבדו את אדמתם
ביום השנה לנכבה פרסם העיתונאי העזתי אבראהים אל-מדהון המזוהה עם חמאס, מאמר באתר חמאס www.palinfo.com שכותרתו "הנכבה מזווית אחרת", ובו דן בסיבות לנכבה ובמצבם של הפלסטינים כיום. אל-מדהון טען כי הפלסטינים עזבו את בתיהם וכפריהם בשנת 1948 לאחר ששמעו בעצת הצבאות הערבים, שהבטיחו כי יילחמו עבורם והכזיבו, וכי זה מה שגרם להם לאבד את פלסטין. לדבריו, כיום המשטרים הערבים לוחצים על הפלסטינים להיכנע לישראל, אולם הפלסטינים למודי הניסיון, אינם שועים לקריאתם ופועלים להגן על עצמם באמצעות ייצור טילים וחפירת מנהרות. אל-מדהון סיכם את מאמרו בטענה כי כיום - 74 שנים לאחר הנכבה – איש מ-14 מיליון הפלסטינים, שבשטחי פלסטין ההיסטורית ובפזורה, לא שכח את פלסטין והם נמצאים כבר על סף השיבה לאדמתה ההיסטורית "מהים ועד הנהר".
אבראהים אל-מדהון עם מנהיג חמאס יחיא סנואר[1]
להלן תרגום קטעים מהמאמר:
"בימים אלה אנו מציינים 74 שנים לאובדן פלסטין והתפזרות עמה ברחבי העולם, מה שמכונה הנכבה [מילולית, אסון]. זאת בשל הייסורים וההשלכות [הקשות] מהם סבל כל פלסטיני במשך עשורים שלא היה ניתן להעלות על הדעת שיתרחשו לגבי הענין הזה. העם הפלסטיני הוא עם חי שדבק בזהותו ובאדמתו, מורד מטבעו, מקריב קורבנות ומסוגל להגן על אדמתו, אלא שאובדן פלסטין במשך כל הזמן הזה מעלה הרבה שאלות ותמיהות.
כאשר אבותינו יצאו מאדמותיהם, עריהם ובתיהם, הם השאירו את כספם, חפציהם, בגדיהם ותכשיטיהם ולקחו עמם רק את תעודת רישום הנכס בטאבו ואת המפתח לבית, שכן יציאתם הייתה זמנית. לו ידעו שגירושם יימשך [אפילו] שנה אחת, הם היו מעדיפים למות בבתיהם, בפרדסיהם ובשדותיהם.
למרבה הצער, כמה צבאות של משטרים ערבים לקחו חלק בשכנוע התושבים והכפרים להגר, לצאת ולעזוב את הבתים באמתלה של הגנה ולחימה בכנופיות הציוניות. הפלסטיני האמין להם ובטח בהם ואז המשפחות עזבו בתקווה שהכנופיות הציוניות יובסו וכוחן יישבר...
תושבי פלסטין מכרו את תכשיטי נשותיהם בעבור רובה אחד שאיתו הם יגנו על כפרם, אך הצבאות הערבים אספו מהם את הנשק והבטיחו להם להילחם בשמם. הם קיבלו את הנשק, הרחיקו את הלוחמים ואחר כך נסוגו מבלי להילחם.
די היה שהמנהיגים הערבים יתמכו בלוחמים הפלסטינים בנשק ובכסף, או שהם לא יתערבו ויניחו להם לעשות כרצונם כדי שפלסטין לא תאבד, אך הם לא עשו זאת. הם התערבו, תכננו, התקבצו ואז מסרו את המדינה בקלי קלות. היום הכדור והרעיון חוזרים פעם נוספת כשהמשטרים הערבים ממלאים את אותו תפקיד שמילאו בקנוניה עם הכיבוש. המשטרים הללו מטילים מצור על עמנו, נלחמים בו ועוינים אותו. הם לוחצים עליו למסור את נשקו ולהיכנע ל'ישראל'.
כל המשטרים הערבים מגנים את עמנו הפלסטיני בעזה על כך שיש לו נשק ועל התעקשותו לייצר טילים ולבנות מנהרות, הם [מנסים] לשכנע אותו [קרי, את הפלסטינים בעזה] למסור את כל זה, אך כיום המודעות של עמנו וניסיונו [כבר] שונים ולכן הנכבה הזו לא תחזור כל עוד עמנו מחזיק בנשקו וכל עוד לוחמי הג'יהאד בונים את מנהרותיהם.
הכיבוש הימר על כיפוף הפלסטינים ואובדן זהותם. מנהיגיו אמרו: המבוגרים מתים והצעירים שוכחים. אולם הדורות הפלסטינים הבאים יותר דבקים באדמתם וקשורים אליה. רעיון הציונות הובס מן היסוד והובסה תוכנית הכיבוש למוסס את הפלסטינים ולפרק את זהותם. אנו מתקרבים עוד יותר לירושלים עם כל טיל שמייצר פעיל בגדודי עז אל-דין אל-קסאם [הזרוע הצבאית של חמאס], עם כל מנהרה שנבנית במזרח הרצועה [קרי, רצועת עזה], עם כל סכין וחגורת נפץ בגדה המערבית, עם כל אינטלקטואל, עט וקול באזור המשולש והגליל ועם כל קול ומפתח במחנות הפליטים בלבנון, בסוריה ובירדן. היום יש יותר משבעה מיליון פלסטינים על אדמת פלסטין ההיסטורית שבין הים והנהר, ויש כמותם עוד שבעה מיליון מחוץ [לפלסטין]. בקרב כל הפלסטינים הללו אין אחד ששכח את זכותו ואת אדמתו או שחושב לשכוח את פלסטין ולוותר על זכותו לחזור.
היום, במלאת 74 שנים לנכבה, שנה לאחר מערכת חרב ירושלים בעזה [קרי סבב הלחימה במאי 2021], הפעולות ההרואיות האינדיבידואליות ואלו [הקשורות] לארגונים בגדה המערבית, ההתייצבות בחזית הלחימה [ריבאט] של תושבי ירושלים במסגד אל-אקצא, דבקות הפלסטינים של 48 [קרי, ערביי ישראל] בזהותם הלאומית, המאבקים של הפלסטינים מחוץ לפלסטין, כמיהתם לשוב והשתתפותם הישירה [במאבק] – [כל אלו] קירבו אותנו לניצחון ולשחרור. אנו על סף השיבה שאנו מבחינים בה מרחוק והנה אנחנו באים."[2]
