המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
מבצע "שומר החומות" – לזירת עזה נחוצה אסטרטגיה אחרת/ יגאל כרמון
13/6/2021


מבצע "שומר החומות" – לזירת עזה נחוצה אסטרטגיה אחרת

 

מאת יגאל כרמון*


הקדמה

מבצע "שומר החומות" חשף את חולשתה של ישראל במלחמתה בזירת עזה, צפופת האוכלוסין, זירה שהיא שונה מכל זירות המלחמה האפשריות של ישראל, מצפון וממזרח.

ארגוני הטרור ניתבו את צה"ל לזירה שבה הוא מתקשה לפעול בשל הפגיעה ההכרחית באזרחים. הם השליכו את אזרחיהם אל התווך הלחימתי והחביאו את הנהגותיהם ולוחמיהם מתחת לקרקע, מאחורי נשים וילדים ובמתקנים אזרחיים, כך שצה"ל ייאלץ לעבור דרכם, כדי למנוע שיגור רקטות לישראל.

 

בכך חמאס לא רק הגביל את יכולתו הצבאית של צה"ל, אלא גם הפך כל ניצחון צבאי של ישראל לעוד הפסד מדיני -  שהשלכותיו מרחיקות לכת, מבחינה פנימית ובינלאומית - כמו לאחר מבצעים צבאיים קודמים בעזה. צה"ל חווה כמה פעמים בעבר את הכשלים הייחודיים בזירת עזה מול ארגוני טרור, אך נראה כי הוא ממשיך באותה תפיסה אסטרטגית, כל פעם מחדש, למרות שאיננה מתאימה לזירה זו שבה אין שדה קרב פתוח וכל תנועה בתוכו כרוכה בפגיעה באזרחים.[1]

 

חמאס, המפגין ביטחון עצמי בכוחו מול ישראל ותחושת ניצחון, מאיים לחדש את הירי לעברה, והתלקחות חדשה עלולה להתרחש בכל עת.

אם לא יגבש צה"ל תפיסה חדשה, המיוחדת לזירת עזה בלבד, יימשך מצעד התבוסות המדיניות ויתרחב בלי קשר להיקף הפגיעה בחמאס.

 

מסמך זה מנתח את מבצע "שומר החומות" ומציע דרך חדשה, מיוחדת לזירת עזה, שהיא הזירה המרכזית על גבולות ישראל, שבה היא נלחמת בשנים האחרונות. 

 

מבצע "שומר החומות" – שאלות עיקריות       

ארגון החמאס ניצל עימותים שאירעו בירושלים בסוף חודש הרמדאן, כדי להכות בישראל באופן שככל הנראה, תוכנן מראש: ירי רקטות ארוכות טווח לאזור ירושלים, לתל-אביב, לנגב ולשרון. 

ישראל הגיבה במתקפה אווירית וימית מאסיבית. המערכה נמשכה 11 ימים ונסתיימה לפי שעה בהפסקת אש ב-21.5.2021.

במהלך העימות גילה החמאס עוצמה מרשימה וחשף יכולות טכנולוגיות וצבאיות משמעותיות. כמו כן, הוא עשה שימוש במערכת התת קרקעית האדירה שבנה מתחת לעיר עזה ובמנהרות מדרום ומצפון לה. מרבית ההתעצמות הזו נבנתה בפרק הזמן שחלף מאז העימות הקודם, בשנת 2014. תגובת ישראל התנהלה בעיקר במישור הצבאי. ואולם חרף המאמץ המרבי שנעשה כדי להימנע מפגיעה באזרחים, כולל ביטול משימות, ירי אזהרה והתראות טלפוניות, נהרגו במבצע בעזה 128 אזרחים, מהם 63 ילדים.[2]

 

ואולם למרות שמספר הנפגעים היה נמוך מכפי שהיה במבצעים קודמים, הדבר פגע במעמדה של ישראל במערב וחולל גל של אלימות בערים המעורבות בארץ, ומחאות אנטישמיות ואלימות נגד יהודים בעולם.   

 

בעקבות מבצע "שומר החומות" ותוצאותיו ראוי לבחון שלוש שאלות מרכזיות:

א.  כיצד הצליח החמאס להקים מערך צבאי אדיר ממדים, מעל ומתחת לקרקע, תחת עינו הפקוחה של צה"ל באוויר ובים, ושליטתו במעברים החיוניים אל תוך ישראל.      

ב.  האם המערכה הוכרעה. ואם כן, מי ניצח בה?

ג.  כיצד יכולה ישראל לנהל מלחמה בזירה אזרחית, שאין בה שדה קרב מובחן, כאשר האויב ממגן עצמו בנשים וילדים, וכיצד תוכל לנצח בה, הן בשטח והן בזירה  הבינלאומית. שאלה זו חיונית לנוכח אפשרות התחדשות העימות בעזה בעתיד.

 

האימפריה הצבאית של חמאס בעזה – מיזם משותף לממשלת ישראל, קטר וחמאס

במשך שבע שנים לפחות, מאז העימות הצבאי בשנת 2014, היתה מדיניותו של בנימין נתניהו, לאפשר לקטר להזרים כספים לרצועת עזה. באחד המקרים, הוא אף שיגר את ראש המוסד לקטר, כדי לבקש משליטה להמשיך במשלוח הכספים. כספים אלה יועדו לכאורה למטרות אזרחיות, בהתבסס על טענה מופרכת, כי בעזה שורר "משבר הומניטרי קריטי", המחייב את ישראל להתיר הזרמת כספים אלה. ואולם, בנסיבות שליטתו של החמאס בעזה ביד ברזל, הייתה הכנסת כספים זו, כמסירתם ישירות לידיו. על-פי מקורות רשמיים בקטר, מאז שנת 2012 הזרימה קטר לרצועה 1.5 מיליארד דולר. יש יסוד להניח שהסכום האמיתי הוא אף גבוה יותר.

 

בתקשורת הישראלית דווח לאחרונה, כי בעקבות המבצע, המטכ"ל ממליץ שלא להעביר יותר כספים ישירות לחמאס, אלא להעבירם באמצעות הרשות הפלסטינית.[3] כזאת היא גם עמדת הממשל האמריקאי.

 

קטר היא אמירות תומכת ארגוני טרור אסלאמיים בעולם הערבי והמוסלמי וגם במערב. היא העניקה מסתור והגנה למוח המבצעי של פיגועי ה-11 בספטמבר, ח'אלד שיח' מוחמד במחלקת המים של עיריית דוחה. בשנת 1996, כאשר ה-FBI בא לעצרו ודיווח על כך מראש רק לאמיר קטר, נעלם ח'אלד שיח' מוחמד באותו הלילה.

על פי תביעה שהגישו לאחרונה גורמי אופוזיציה סורים בלונדון נגד השלטון הקטרי, האמירות גם מימנה את ארגון ג'בהת אל-נוצרה (שהתפלג מתוך אל-קאעדה בסוריה) במאות מיליוני דולרים.

 

קטר מסייעת לארגון הטליבאן באפגניסטן וגם שילמה לארגוני טרור סונים על מנת שישחררו פעילים של משמרות המהפכה האיראנים שהיו בידיהם בעיראק; היא מתחזקת את ארגון האחים המוסלמים בעולם הערבי ובעולם כולו ומסייעת כלכלית למשטר האסלאמיסטי בתורכיה, בכל שעת משבר. אחד המנהיגים הבולטים של הארגון, המסית לטרור נגד ישראל, השיח' יוסף אל קרדאוי, פועל במשך שנים מקטר ובחסותה. קטר גם אירחה את חכם הדת ההודי, תומך המדינה האסלאמית, סלמאן אל-נדווי, לאחר שגורש מעומאן.

 

קטר הקימה ומממנת את ערוץ הטלוויזיה אל-ג'זירה, המהווה זרוע הסברתית-מדינית של האמירות בעולם כולו והוא גם שופרו של ארגון האחים המוסלמים, הפועל מבירת קטר, דוחה (ומתורכיה, בעלת בריתה של קטר).

נוכח עובדות אלה, הידיעות לפיהן ישראל מחתה בפני השלטון הקטרי על הכיסוי העוין של הערוץ היא פתטית ומעידה על בורות מוחלטת לגבי מדיניותה של האמירות ואופיו ופעילותו של ערוץ אל-ג'זירה.[4]

ערוץ טלוויזיה זה מהווה מכשיר ארגון וגיוס לארגוני טרור אסלאמיים. באחת מתוכניותיו, חודשיים לפני ה-11 בספטמבר 2001, נקראו אלפי בני נוער מוסלמים להתגייס לארגון אל-קאעדה. אחד מכתבי הערוץ – תייסיר עלוני – נדון לשבע שנות מאסר בספרד בעוון הברחת כסף לארגון; אל-ג'זירה שידר את כל נאומי בן לאדן ואפשר לדוברו, סולימן אבו אל-ר'ית, להופיע בערוץ. למותר לציין שהערוץ נותן במה לכל דוברי החמאס.

הערוץ קיים מסיבת יום הולדת לסמיר קונטאר רוצחה של משפחת הרן מנהריה, מסיבה שכללה תזמורת, זיקוקי דינור ועוגה שהוכנה במיוחד לכבוד האירוע.

אל-ג'זירה אפשר לשיח' תומך המדינה האסלאמית להישבע אמונים, בשידור חי, למנהיג המדינה האסלאמית, אבו-בכר אל-בגדאדי; ואפשר לטרוריסט אניס אל-נקאש, לקרוא בשידור חי, לבצע פיגועים נגד מתקני נפט אמריקאים. הערוץ גם העניק ראיון של שעות  למנהיג ארגון ג'בהת אל נוצרה אבו מוחמד אל-ג'ולאני. [5]


סגן מנהיג חמאס בעזה חליל אל-חיה (בחליפה כחולה), מעניק תעודת הוקרה לנציג אל-ג'זירה בעזה ואא'ל אל-דחדוח [6]


 

נדמה שאין תקדים בתולדות המלחמות, למצב שבו מדינה המאוימת ומותקפת באופן שיטתי על ידי ארגון טרור החותר להשמידה, תאפשר לו לקבל סיוע כספי של מאות מיליוני דולרים בשנה, חלקם במזוודות, ממדינה הנותנת חסות לארגון טרור זה, הן במימון והן באירוח מנהיגיו בבירתה, ומסייעת לכל ארגוני הטרור האסלאמי כמצוין לעיל.

למדיניות מופקרת זו אחראים ממשלת ישראל וראשי מערכת הביטחון, שיישמו אותה.

 

למדיניות בלתי סבירה זו ניתנו בעבר כמה הסברים:

א.    המדיניות נועדה לקנות שקט, אולם במציאות היו לכל אורך השנים התקפות טרור מסוגים שונים – רקטות, בלוני תבערה וירי בכינון ישיר אל תוך ישראל. מטרה זו לא הושגה, אך המדיניות נמשכה מתוך ציפייה, כדברי יוסי כהן, ראש המוסד לשעבר, שקטר תהפוך לגורם מסייע להגיע להסדרה בעזה. הייתה בכך גם הנחה סמויה שהכסף ימתן את החמאס.[7] כהן אמר: "...האמנתי, בלב שלם, [שאם] תתרגל האוכלוסייה ברצועת עזה לטיפה יותר רווחה, שתשפר במידה רבה את המערכת האזרחית שלה, חס וחלילה לא הצבאית, חשבתי שחייהם יהיו טובים יותר והמוטיבציות למשברים ולמלחמות תפחתנה. וטעיתי כנראה. טעיתי".[8]

ב.  המדיניות בישראל זה שנים הייתה שראוי להפריד בין אש"ף לחמאס ובין הגדה לרצועה ולחזק את מעמדו של אש"ף מול החמאס. במציאות כשלה מדיניות זו. הזרמת הכסף הקטרי לעזה הובילה לתוצאה הפוכה. מעמדו של חמאס התחזק בציבור הפלסטיני, בשטחים ובירושלים.

ג.   מדיניות זו משקפת את הרצון שלא למוטט את שלטון החמאס בעזה. היא הוסברה בכך שמיטוט כזה ייצור כאוס שייאלץ את ישראל לחזור לרצועה, כדי להשליט בה סדר. זהו הסבר מופרך: ישראל איננה מחויבת לכבוש מחדש אזור שנסוגה ממנו לבלי שוב, כדי להשליט בו סדר, לאחר שהותקפה ממנו באלפי טילים. כמו כן, לפתרון בעיית הכאוס, אם ייווצר, יש חלופות, כגון: האו"ם, ארגונים בינלאומיים וגם אש"ף, שחמאס סילקו מן הרצועה באלימות בשנת 2007. בכל מקרה, עבור ישראל  עדיף כאוס על מערך צבאי של 20 אלף לוחמים ואלפי רקטות המכוונות אליה.     

 

ראש הלשכה המדינית של חמאס, אסמאעיל הניה, בכרזה: "תודה קטר" [9]


האם המערכה הוכרעה ואם כן, מי ניצח בה?

נתניהו הצהיר כי הממשלה הסכימה להפסקת האש לאחר שהשיגה את מטרותיה במלחמה. את המטרה הגדיר כ"מתן מכה לחמאס". כמו כן טען, כי החזיר את הביטחון לאזרחי ישראל. ישראל אכן פגעה ביכולותיו הצבאיות של חמאס בעזה, אולם עדיין נותרו בידיו כעשרת אלפים רקטות, המהוות על פי הערכות ביטחוניות, כשני שלישים מן הרקטות שהיו לו לפני המלחמה והוא יכול לחדש את הירי כל אימת שירצה, גם אם במחיר פגיעה ישראלית נוספת בו. דובריו אף חזרו לאיים בחידוש הירי על ישראל, אם לא יגיעו כספי קטר ואם תקיים ישראל את מצעד הדגלים בעיר העתיקה. לכן, אין תוקף לטענה שהביטחון הוחזר לאזרחי ישראל. ישראל גם לא הצליחה לחסל את מנהיגי החמאס בעזה – סינוואר ודף. ניצחונה מוגבל לפגיעה משמעותית ביכולותיו של הארגון, אך אין בה כדי להרתיעו.

 

יתרה מזו, הצבת מטרה כזאת ("פגיעה בחמאס"), מתאימה לרמה טקטית, לא לדרג מדיני, שאמור להציב יעד מדיני אסטרטגי, כגון: מיטוט שלטון החמאס בעזה. ואולם, כפי שהובהר לעיל, זה לא היה בעבר וגם איננו כיום יעדו של נתניהו.

 

ישנם הגורסים כי מיטוט שלטון החמאס בעזה ניתן להשגה רק בפלישה קרקעית רבת קורבנות לצה"ל, פלישה המרתיעה את ממשלות ישראל. טיעון זה הוא בבחינת דחליל שנועד להצדיק העדר מטרה מדינית. זאת משום שמיטוט שלטון החמאס בעזה, הוא יעד ארוך טווח שאין הכרח להשיגו בצעד אחד. אדרבא, מהלך כזה צריך ואפשר להתחיל בהחלשה ממשית של הארגון באמצעות ניתוקו ממקורות המימון שלו ומתמיכה ערבית, מוסלמית ובינלאומית בו. רק לאחר שיוחלש מאוד בדרך זו, יש טעם לדון בשאלה אם עדיין נחוצה פלישה קרקעית - מקיפה, או חלקית. כך או כך, אין הצדקה ואין צורך בפלישה צבאית לעזה, בטרם הוכשרו התנאים לה. אולם, תנאי הכרחי לכל מהלך כזה, הוא שלילה מוחלטת של כל כסף קטרי וכל מעורבות מדינית של קטר בעזה.

 

לעומת ישראל, החמאס הציב יעדים מדיניים וגם השיגם: בלימת הפעילות הישראלית בירושלים; העלאתו מחדש של נושא ירושלים והנושא הפלסטיני בכללותו על סדר היום הבינלאומי. עצם שרידותו לאחר עימות עם המעצמה הצבאית ישראל, הוא הישג מדיני לחמאס, שהשלכותיו מרחיקות לכת: הוא חיזק את תפיסת ההתנגדות הצבאית ואת כל תומכיה בעולם הערבי והמוסלמי, על חשבון מעמדם של תומכי האופציה המדינית המבוססת על השלמה עם ישראל; מנהיגיו, הניה ומשעל, הפכו בזכות המבצע לגורמים בין-ערביים בעלי משקל. הם חוגגים בקטר את דחיקת הסכמי אברהם לשולי הפעילות המדינית; הם חוגגים את ניצחונם על הרש"פ ואת ערעור הדו קיום היהודי-ערבי בתוכה. כיום יהודים וישראלים מתקשים להסתובב במערב ובעולם, תוך חשיפת זהותם. 

חמאס מוסיף לרשימת הישגיו כתוצאה מן המלחמה גם את פתיחתה מחדש של הקונסוליה האמריקאית במזרח ירושלים ואת המגעים העקיפים שארה"ב ומדיניות אירופיות מנהלות עימו.


כיצד יכולה מדינה דמוקרטית כישראל, לנהל מלחמה בזירה אזרחית ללא שדה קרב, כשלוחמי האויב מסתתרים וממגנים עצמם בנשים וילדים

ראשית, יש לקבוע כי הבעיה איננה ייחודית לישראל. ארה"ב עמדה מולה באפגניסטן ובעיראק וכך גם נאט"ו באפגניסטן וכיום גם במזרח אוקראינה.

 

כדי לענות לשאלה מורכבת זאת, יש להתייחס לכמה עקרונות יסוד:

א.     ניצחון צבאי איננו מבטיח ניצחון מדיני. להפך: בעולם המערבי, פגיעה באזרחים של האויב מונעת מן הצד הפוגע למנף את ניצחונו. במקרה של ישראל, חמאס יכול להיות מובס צבאית ועדיין להיחשב למנצח המדיני, משום שצה"ל, למרות מאמציו להימנע מכך, הרג אזרחים - נשים וילדים.  

ב.     לכן, לצורך הכרעה במלחמות כאלה נדרשת גישה חדשה, בלתי קטלנית, שאיננה בנויה על יכולת צבאית ואמצעים צבאיים.

ג.      גישה בלתי קטלנית כזאת, ראוי לגבש ביחד עם מדינות במערב, הניצבות בפני אתגרים דומים. כמו ישראל, גם המערב עדיין שבוי בתפיסת הפתרון הצבאי הסטנדרטי, בעוד ארגוני הטרור למיניהם ומדינות התומכות בטרור, התקדמו בפיתוח תפיסותיהם. הם אבחנו נכונה את חולשתו כביכול של המערב (הצוך להימנע מפגיעה בחיי אזרחי האויב) ופיתחו זה מכבר אסטרטגיה המבוססת על עירוב אזרחיהם בזירת הלחימה.

ד.     לצד התפיסה החדשה הנדרשת, יש לחזק מרכיבים הגנתיים של האסטרטגיה הסטנדרטית: פיתוח אמצעי הגנה רבים ומגוונים נגד ירי רקטי (כיפת ברזל, נאוטילוס ואחרים).  


יודגש כי מעבר לשאלת האסטרטגיה המתאימה למלחמה מסוג זה, ניצבת שאלת עמדותיה המדיניות של ישראל - שהיא בסיס התמיכה בה, או ההתנכרות לה - במדינות המערב, החשובות לישראל. מובן מאליו כי עמדה ישראלית התומכת בפשרה ובתהליך מדיני, מקלה מאוד בעניין זה וזאת בלא קשר להיותה, או אי היותה ניתנת להשגה. כמו כן, עדיף שישראל לא תיגרר לפרובוקציות של גורמים קיצוניים בתוכה שחמאס ותומכיו בעולם מנצלים בצורה מרבית.

ואולם, גם בנסיבות שבהן אין תהליך מדיני וממשלת ישראל נגררת לפרובוקציות כאלה – עדיין נותר הצורך לבחור באסטרטגיה המשרתת את צרכיה המדיניים של ישראל בצורה טובה יותר.  

 

הרקטות של חמאס. מתחת לעיניה הפקוחות של ישראל [10]



מהי האסטרטגיה המתאימה למלחמה בזירת עזה?

העובדה שחמאס משליך את אזרחיו לזירת הלחימה, מציבה בפני ישראל אתגר בעל אופי רדיקלי ולכן מתחייב שינוי רדיקלי לא פחות בדרך פעולתה. צה"ל ניצב בפני זירות לחימה שונות זו מזו והפתרון הצבאי החותר להשמדת כוחות האויב, המאפיין את תפיסתו של הרמטכ"ל, בוודאי מתאים לזירות אחרות, אך איננו ניתן להשגה בזירת עזה, בשל מחירו בחיי אזרחים.

 

השינוי הרדיקלי המוצע הוא שבזירת עזה תוותר ישראל על השימוש בכוח צבאי סטנדרטי, לצורך פגיעה בעוצמתו ויכולותיו הצבאיות של החמאס ותפעיל כוח מסוג אחר. השימוש בכוח צבאי סטנדרטי יוגבל אך ורק למקרים שבהם נצפים פעילי החמאס כשהם נערכים לתקיפה, והפעלתו תיחשב למקרה ברור של הגנה עצמית.

 

אין מדובר באסטרטגיה פציפיסטית ולא בוויתור על כל הפעלת כוח. אף מדינה האחראית לאזרחיה, איננה יכולה לשבת בחיבוק ידיים נוכח ירי טילים מאסיבי לשטחה. השאלה היא איזה סוג של הפעלת כוח עדיף: הכוח הצבאי הסטנדרטי, או כוח אחר, בלתי קטלני במהותו, גם אם לעתים הוא עלול לסכן חיי אזרחים. שכן, סיכון זה הוא מזערי מבחינת היקף הפגיעה, בהשוואה לשימוש באמצעים צבאיים סטנדרטיים. כמו כן, אין להשוות את הנזק התדמיתי הנגרם משימוש באמצעים צבאיים סטנדרטיים, לזה הנגרם משימוש בכוח אחר, בלתי קטלני במהותו.   

 

הוויתור על שימוש במטוסי קרב, שריון, תותחנים וחיל הים, יעניק הצדקה להפעלת כוח רב בממדים אחרים: כאשר אף איש אישה וילד לא נפגעים מירי, מכל סוג שהוא מצד ישראל; כאשר אף בית פרטי ומבנה ציבורי איננו מופצץ ואיננו נהרס, לא ניתן יהיה להאשים את ישראל על כך שהיא מפעילה אמצעים אחרים, בלתי קטלניים, להגנתה וזאת בתגובה לירי של אלפי רקטות למרכזי אוכלוסייתה.

 

אסטרטגיה כזאת תתמוך במטרה המדינית הכוללת שישראל חותרת אליה – חיזוק שיתוף הפעולה עם גורמים מתונים בעולם הערבי, המוכנים לשלום עימה - דבר שהוא קשה מאוד עבורם, כאשר בתקיפות צה"ל נהרגים נשים וילדים. היא גם תאפשר לתומכי ישראל במערב להתייצב לימינה ביתר קלות, מתוך הערכה לוויתורה על שימוש בכוח צבאי סטנדרטי ומתוך הבנת הצורך שלה להתגונן.

 

כיצד צריך להיראות מבצע כגון "שומר החומות"?

את הדיון בנושא זה ראוי לפתוח בעניין סמלי: שם המבצע צריך להיות "שומר החיים" – של אזרחים ישראלים ופלסטינים כאחת. הוא צריך להתנהל על ידי מפקדה ייעודית, שבראשה עומד אזרח/ מדינאי והיא כפופה לראש הממשלה ולקבינט המדיני ביטחוני. מפקדה זו צריכה לכלול נציגים מכל הגורמים האזרחיים והצבאיים הרלוונטיים, כגון: משרדי הממשלה שיש להם קשר לזירת עזה, והגורמים העוסקים בזירה הבינלאומית, מערך הסברה המכוון לעזה, לעולם הערבי והמערבי ולתקשורת. כל פעולה במסגרת מערכה זו, קטנה כגדולה, מחייבת ליווי הסברתי, מאחר והמאבק הוא על התודעה ועל דעת הקהל (במפקדה ייעודית כזו, יהיה לצה"ל מעמד חשוב, אך לא מרכזי).  

 

עם מתקפת הטילים הראשונה על ירושלים ותל-אביב, צריך לנתק את רצועת עזה מכל קשר ותקשורת עם העולם, כולל כל קווי התקשורת הבנקאית וכן כל הרשתות החברתיות, גם אם הדבר כרוך בעימות עם בעליהן. צריך לשתק את מערכת הכבישים – זולת כבישים בודדים המובילים לבתי חולים -  תוך הימנעות מפגיעה במקום שבו יש ברגע מסוים תנועה אזרחית (כפי שבוטלו ברגע האחרון תקיפות של חיל האוויר כאשר הובחנה תנועה אזרחית בסמוך ליעד התקיפה). כידוע, מערכת כבישים זו שימשה להעברת רקטות ארוכות טווח לאתרים שונים ברצועה, כדי לשגרן אל ישראל, ויש לצעד כזה הצדקה הגנתית.

מערכת צריכת המים ברצועה ומערכת אספקת החשמל, ששתיהן קשורות לישראל, יוגבלו כל עוד נמשך ירי הטילים אליה. צריכת המים תוגבל לצרכי שתייה בלבד ולא לשימוש תעשייתי ואחר וצריכת החשמל תוגבל לנדרש בבתי החולים. דלק יסופק רק לצרכים חיוניים אלה. יודגש שוב: רק כל עוד נמשך ירי הטילים לתוך ישראל.

במידה ויתעורר צורך באספקת מזון ותרופות, תאפשר ישראל את העברתם באמצעות ארגונים בינלאומיים.

 

מעברי הגבול לישראל צריכים להיסגר ללא הגבלת זמן, פרט למעבר גורמים בינלאומיים. המעבר היחיד לסחורות ושירותים, צריך להיות המעבר שבין עזה למצרים, מה שגם יקנה למצרים יתרון מדיני במאבקה באחים המוסלמים.

 

מנהיג חמאס יחיא סינוואר, בעצרת ניצחון בעזה [11]



העובדה שלארגוני הטרור בעזה יש מערך רקטי גדול בהיקפו, מעלה שאלה בלתי נמנעת: כיצד ייתכן שכל כך הרבה נשק הוברח לרצועה, או יוצר בה, תחת עינם הפקוחה של חיל האוויר וחיל הים ותחת עינם הפקוחה של גורמי הביטחון במעברי הגבול. לדוגמא: בעבר נתפסו באקראי רכיבים אלקטרוניים חיוניים למערך הרקטי של חמאס וכן רחפנים, בציוד שהועבר לרצועה מתוך ישראל. בסרט שהקרין ערוץ אל-ג'זירה, תיארו פעילי החמאס כיצד הם שולפים מאונייה הטבועה מזה שנים מול חוף עזה, פצצות מלאות בחומר נפץ לצורך שימוש חוזר. דוברי משמרות המהפכה האיראנים שבים ומדגישים כי מפקד כוח אל-קודס, קאסם סולימאני, שחוסל בידי ארה"ב, דאג להברחת הרקטות לרצועת עזה.

את כל אלה צריך ואפשר היה למנוע במסגרת היערכות מקיפה רב שנתית לסיכול הברחות, כפי שישראל עשתה בהצלחה כנגד איום המנהרות מעזה לתוכה.      

 

אחד המחדלים החמורים שנחוץ להפסיקו לאלתר ולחלוטין, הוא הזרמת הכסף הקטרי לחמאס. ראשי מערכת הביטחון נגררו במהלך זה אחרי נתניהו, עד כדי הסברים מופרכים של השב"כ, לפיהם כסף זה איננו מגיע לחמאס. בניגוד לדברי ראש השב"כ, צה"ל מודה בכך שכספים אלה הגיעו לחמאס ומבטיח מדיניות חדשה בנושא זה. גם ראש המוסד, שהיה מעורב במדיניות הזרמת כספים אלה, טוען עתה כי "היא יצאה מכלל שליטה".[12]

 

חרף כל זאת ב-8.6.2021, דווח כי כסף קטרי יועבר לעזה בימים הקרובים. אם יש ממש בדיווח זה, מדובר בחרפה מדינית וביטחונית, המעידה על כך שממשלת ישראל לא למדה דבר, גם לא מן הצורך הנואש של חמאס בכסף, עד כי דובריו מאיימים כיום בחידוש הירי, אם הכסף הקטרי לא יגיע לאלתר. [13]


חלוקת כספי סיוע קטרים בעזה ב-17.5 במהלך מבצע "שומר החומות", למשפחות הרוגים ופצועים מהמבצע הצבאי  [14]


 

ממד אחר של המאבק בחמאס ובג'יהאד האסלאמי הוא תחום הסייבר. ישראל צריכה לשתק את פעילות הסייבר של שני ארגוני טרור אלה בכל העולם. בלתי סביר הוא שבמצב מלחמה עם החמאס וירי אלפי רקטות מצדו אל תוך ישראל, ימשיך אתר האינטרנט כמו זה של פלוגות עז אל-דין אל-קסאם, שהן הזרוע הצבאית של חמאס לפעול כרגיל, כולל התרמות כספים.

 

לצד כל אלה, נחוץ מסע מדיני (שאיננו רק הסברתי) נגד אמירות קטר, המתחזה להיות מדינה ככל המדינות, בעודה תומכת בארגוני טרור אסלאמיים בכל העולם. ישראל צריכה להכריז עליה כמדינת אויב ולפעול נגדה באמצעים מדיניים לגיטימיים, כגון: מאבק משפטי נגדה במוסדות הבינלאומיים, כמדינת הנותנת חסות לטרור ומסייעת לירי רקטות על ישראל.

 

 קשרים עם קטר צריכים להיחשב קשרים עם מדינת אויב, הכרוכים בענישה על פי החוק. כמובן שיש לאסור את פעילותו בישראל של השגריר הקטרי מוחמד אל-עמאדי, שהוא שליחה של קטר להעברת הכספים במזוודות לרצועת עזה. כל סיוע כלכלי לרצועה, צריך לעבור רק דרך הרש"פ ולא דרך ארגונים בינלאומיים כגון אונר"א, הנתונים לשליטת החמאס.

 

ערוץ אל ג'זירה הממומן ונשלט על ידי השלטון הקטרי ואשר זכה בצדק להכרת תודה פומבית מפי יחיא סינוואר על פעילותו בעימות האחרון, צריך להיסגר בכל שטח בו שולטת ישראל. זהו איננו ערוץ תקשורת, אלא ערוץ תעמולה, גיוס והכוונה של ארגוני הטרור בכלל, והחמאס בפרט. (קשה להאמין, אך חיל האוויר הישראלי התיר בעבר לפעילי אל-ג'זירה להיכנס לאחד מבסיסיו בנגב, כדי לצלם ולראיין מפקדים בבסיס. תכליתו התקשורתית לכאורה של הביקור, נבעה מבורות המארגנים לגבי מהותו של הערוץ ומשיקולים כלליים חסרי יסוד).    

 

במנהיגי החמאס והג'יהאד האסלאמי בחו"ל, צריך לנהוג כפי שנהגו מדינות דמוקרטיות במערב (ארה"ב, בריטניה וצרפת), בהתמודדותן עם מנהיגי טרור שפעלו נגדן; כפי שנהגה גם ישראל לאחר רצח הספורטאים הישראלים במינכן; וכפי שפעלה בעבר נגד מנהיגי חמאס, יאסין ורנתיסי.

 

במקביל לכל האמצעים הללו, נחוץ מסע הסברה מדיני החושף מהן הזכויות שלמען השגתן נלחם ארגון החמאס וזוכה לתמיכה (הזכות לחסל את מדינת ישראל והזכות להרוג אזרחים בדרך להשגת יעדו). כמו כן, יש להסביר כי החמאס והג'יהאד האסלאמי אינם מייצגים את כל הציבור הפלסטיני. לעמדה זו שותפים גורמים רבים ושונים בעולם הערבי.

 

יש לזכור כי במאבק הסברתי חשוב לא רק המסר, אל גם המאמץ למצוא מכנה משותף עם ציבורים רחבים ככל האפשר במערב ובעולם הערבי. מאמץ זה מחייב גם היערכות ארגונית מתאימה, לאמור: מערך ממלכתי וציבורי שמשתמש בתכנים ההסברתיים לא רק כדי לשכנע, אלא גם לצורך גיוס שותפים ותומכים. זהו נושא מרכזי בהסברה המחייב היערכות מיוחדת. הצלחתה של הסברה, לא תושג רק על ידי הצגת התכנים ההסברתיים לכשעצמם, אלא נחוצים גם גופי קשר אל העולם המערבי והערבי שיחברו אל בסיסי תמיכה בישראל ויטפחו את הקשר עימם. 

***

לסיכום, יש להדגיש שוב, כי לא ניתן ליישם את האסטרטגיה המוצעת כאן בשילוב עם, או במקביל להפעלת כוחו הצבאי הסטנדרטי של צה"ל, שכתוצאה ממנה, למרות כל המאמצים, נהרגים נשים וילדים. אסטרטגיה זו תהיה אפקטיבית רק אם ישראל תוותר על שימוש באמצעים צבאיים סטנדרטיים לצורך השגת יעד כללי של פגיעה בתשתית החמאס, ותגביל את השימוש באמצעים הצבאיים הללו רק למטרה הגנתית מובהקת.

 

חשוב גם להבהיר: המאמץ להימנע מפגיעה באזרחים איננו רק בבחינת כלי אפקטיבי במסגרת אסטרטגיה כזו או אחרת, אלא זהו עיקרון מוסרי המאפיין את דמותה של מדינת ישראל ואת צבאה. 

 


* יגאל כרמון הוא נשיא מכון ממרי


[1]  אמנם גם בזירת לבנון קיים ממד אזרחי, אולם בלבנון לוחמי חזבאללה אינם נמנעים מעימות ישיר עם צה"ל. כמו כן, אין להשוות את צפיפות האוכלוסייה בעזה לזו של דרום לבנון, שיש לה יכולת לברוח מזירת העימות.   

[5]  יצוין כי העובדות הנזכרות לעיל אודות ערוץ אל-ג'זירה, מתועדות בסרטונים המצויים באתר www.memri.tv.org

ובניירות המחקר של ממרי.

[6]  אתר חמאס, (9.6.2021)   https://hamas.ps/en/

[8]  תכנית עובדה, ערוץ 12 (10.6.2021)

[10] 11.5.2021,alqassam.ps      

[11]english.almanar.com.lb, 27.5.2021

[13]  https://www.kan.org.il/item/?itemid=107226

[14] felesteen.ps, 17.5.2012