כותבים ערבים: על הערבים והפלסטינים להפסיק לדחות כל הצעה לפתרון הסכסוך עם ישראל בדרישה ל"הכל או כלום"; סאדאת צדק כשיזם שלום עם ישראל
על רקע חתימתו של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, ב-25.3.19 על הצהרה נשיאותית המכירה בריבונות ישראל על הגולן וכן על רקע ציון יום השנה ה-40 להסכם השלום שנחתם בין מצרים לישראל, התפרסמו, בעיקר בעיתונות המצרית, מאמרים אשר מתחו ביקורת על הערבים והפלסטינים שבמשך שנים ארוכות דחו הצעות רבות לפתרון הסכסוך עם ישראל. לדברי הכותבים, גישת "הכל או לא כלום' בה נקטו מדינות ערב והפלסטינים בנוגע לסכסוך מול ישראל, רק הובילה לכך שחל כרסום לרעתם בהצעות שמועלות במהלך השנים לפתרון הסכסוך והביאה לחיזוק שליטתה של ישראל בשטחים שכבשה במקום החזרתם לידי הערבים. לדבריהם, ההכרה האמריקאית בריבונות ישראל על הגולן, מוכיחה את צדקת דרכו של נשיא מצרים דאז, אנואר אל-סאדאת, שחתם על הסכם שלום עם ישראל, שהוביל להחזרת סיני לידי מצרים, ומנגד - את כישלון דרכם של מתנגדי דרכו, שגרמה להשארת הגולן וירושלים בידי ישראל.
להלן תרגום קטעים נבחרים מהמאמרים:
החמצנו הצעות טובות לפתרון הבעיה הפלסטינית בציפייה להשיג הכל; עלינו לבחון את דרכנו
אחמד עבד אל-תואב, בעל טור ביומון המצרי הממסדי אל-אהראם, מתח ביקורת על הפלסטינים והערבים שלא השכילו להבין את המציאות ודחו את כל ההצעות לפתרון הסכסוך עם ישראל, מתוך מחשבה מוטעית כי העתיד מובטח להם. הוא כתב: "יש לבחון מחדש את האמונה המוזרה הרווחת זה שנים ארוכות בחוגי פוליטיקאים ומשכילים ערבים רבים, ובמיוחד בקרב הפלסטינים, ולפיה העתיד בהכרח יהיה לטובת זכות הפלסטינים, ו[את אמונתם] שלמרות הכוח של ישראל בשטח וההצלחה של התכניות הציוניות, בסופו של דבר המהלך הטבעי של האירועים והתפתחויותיהם יובילו להשגת כל דרישותיהם הלאומיות של הפלסטינים, ושסופה של ישראל הוא דבר ודאי שהוכרע, משום שהיא נשתלה [באזור] נגד מהלך ההיסטוריה וכו'.
השקפה זו הייתה אחת הסיבות לכך שהפלסטינים שבו ודחו את ההזדמנויות שניתנו [להם לפתרון בעייתם] בתואנה שאינן עונות על שאיפות העם הפלסטיני, ומתוך מחשבה שהעתיד יספק הזדמנויות טובות יותר ואף יפתור את הבעיה בכללותה.
אך, למרות החמצת ההזדמנויות, העדר חלופות טובות יותר והכרסום שחל בהצעות שמועלות בכל פעם בהשוואה לאלו שקדמו להן - ודי בהשוואת ההצעות שהוצעו לאחרונה להצעות שהוצעו בסוף שנות הארבעים של המאה ה-20 - הרי שרוב [הערבים] המשיכו ועדיין ממשיכים לסמוך על העתיד, ואף לתקוף קשות כל מי שסבור אחרת ולהכתימו ב[תארים] הנעים בין טיפשות לבגידה. כך הושתקו מי שהזהירו לפני עשרות שנים, כי היסטורית, אין זה נכון שהזכות לבדה היא ערובה לעשיית צדק עם מי שנעשה להם עוול...
הציפייה מן המשכילים היא שהם יבחנו מחדש ובאופן מעמיק את כל העניין הזה, בייחוד אחרי שתי המהלומות הקשות [שספגנו] לאחרונה מצד [הנשיא דונלד] טראמפ: העברת שגרירות ארה"ב לירושלים וההכרה בזכותה של ישראל לספח את רמת הגולן הכבושה מאז 1967. יתרה מזאת, ניתן לצפות לעוד מהלומות שחלקן עולות על הדמיון."[1]
דברים דומים כתב נביל עמרו, חבר תנועת פת"ח ושר לשעבר ברשות הפלסטינית, בטורו ביומון הסעודי אל-שרק אל-אוסט היוצא לאור בלונדון: "שבעה עשורים לאחר שהפלסטינים והערבים דחו את החלטת החלוקה [משנת 1947], נשאלת השאלה – האם הם צדקו או טעו? יש תשובות שונות. אלה הדוגלים בעיקרון 'הכל או כלום' עדיין סבורים שנכון היה לדחות [את ההחלטה]. אולם אלה שמאמינים בהסדרים ודוגלים בעיקרון 'להציל את מה שניתן להציל' סבורים שהדחייה היתה טעות מרה שהובילה למעשה לאובדן הכל בלא שהושג כלום. מאחר שהזמן לא יחזור לאחור, הדיבורים על הנושא לא ישנו את מה שהיה, אבל אולי יועילו לכוון [אותנו] אל ההחלטה הנכונה בנוגע לעתיד. ההוכחה הברורה לכך שהמתנגדים טעו בזמנו הוא שכעת דורשים [הפלסטינים] פחות מרבע [השטח] מההצעה שהם דחו בשעתו, ואפילו המעט הזה – אין שום ערובה שיושג..."[2]
הכרזת טראמפ – הוכחה לצדקת דרכו של אל-סאדאת כשחתם על הסכם שלום עם ישראל
כמה בעלי טורים בעיתונות המצרית, כתבו כי החלטת טראמפ מוכיחה את צדקת דרכו של נשיא מצרים דאז אנור אל-סאדאת, שפעל בניגוד לקונצנזוס הערבי ויזם הסכם שלום עם ישראל. לטענתם, אלמלא עשה כן, סיני היתה נותרת בידי ישראל וייתכן שטראמפ היה מכיר גם בריבונות ישראל עליה.
צלאח מונתצר, סופר ועיתונאי מצרי כתב בטורו ביומון הממסדי אל-אהראם: "... כשאנור אל-סאדאת חש בסוף שנת 1977 שההשפעות של מלחמת [1973] מתפוגגות, הוא החליט על יוזמת השלום מול ישראל. לפני ביקורו ההיסטורי בירושלים, הוא ביקר בדמשק והציע לנשיא [דאז] חאפט' אל-אסד לחבור ל[יוזמת] השלום כפי שחבר אליו במלחמה. אך, חאפט' אל-אסד, וכן סדאם [חוסיין, נשיא עיראק דאז], [יאסר] ערפאת [יו"ר אש"פ דאז] ו[נשיא לוב דאז, מועמר] אל-קדאפי, תקפו את אל-סאדאת [על היוזמה שלו] ולכן הוא נאלץ לבחור בין לרצות את הערבים המתנגדים [ליוזמתו] או להמשיך לבדו. בזמנו האשימו את מצרים, ומאשימים אותה עד היום, שהיא יצאה מהסכסוך הערבי-ישראלי... כאילו שנגזר על הערבים להמשיך במלחמה נצחית ולא לנצל הזדמנות שנקרתה [בדרכם], כאשר ישראל עוד לא הקימה את ההתנחלויות בשטחים הכבושים ולא ביצעה את השינויים שביצעה.
לנו נותר רק לדמיין מה היה קורה לולא יצאה מצרים, מהסכסוך הערבי-ישראלי כפי שטוענים נגדה וסיני היתה נשארת בידי ישראל. [במקרה כזה] מצרים היתה נתונה לחסדיהן של ישראל וארה"ב ולאפשרות שחלק ממנה יינתן לפלסטינים ואולי שטראמפ יכריז שהוא מעניק לישראל את הריבונות עליה [בדומה להכרזותיו בעניין ירושלים הגולן]..."[3]
ד"ר גמאל עבד אל-גואד, חוקר במרכז אל-אהראם למחקרים מדיניים ואסטרטגיים ומרצה למדעי המדינה באוניברסיטת קהיר, כתב ביומון הממסדי אל-אהראם: "הנשיא האמריקאי חתם לפני כמה ימים על החלטה המכירה בריבונות ישראל על הגולן הסורי הכבוש. בהגנתו על ההחלטה יוצאת הדופן, הוא אמר שהוא לא עשה מעבר לאשרור המצב הקיים, בהתייחסו לכך שהגולן היה תחת הכיבוש הישראלי במשך למעלה מחמישים שנה... לפני פחות משנתיים הנשיא האמריקאי התבסס על מציאות דומה כדי להכריז על ירושלים הכבושה כבירת ישראל. גורלה של סיני המצרית עלול היה להיות דומה לזה של ירושלים והגולן, לו התרשלה מצרים בשחרור סיני באמצעות מערכת המלחמה והשלום – המלחמה באוקטובר 1973 והשלום בהסכם השלום בין מצרים לישראל שבימים אלה מציינים את יום השנה לחתימתו...
אל-סאדאת היה צריך לפעול לפני שיאבד את ההזדמנות לנצל את תוצאות מלחמת אוקטובר כדי לשחרר את כל סיני ולכן הוא יזם את יוזמת השלום בנובמבר 1979 שהניבה את הסכם השלום בין מצרים לישראל...
כפי שכיבוש סיני ביוני 1967 היה מכה עבור המצרים, כך גם הפיוס עם אויבם ההיסטורי בשנת 1979. המצרים נקרעו בין הרצון לשחרר את האדמה לבין הסולידריות עם הפלסטינים ועם שאר הערבים וחוסר הרצון להתפייס עם מי שכבש את האדמה ושפך דם...
הסכסוך בין הערבים לישראל הוא הסכסוך המסובך ביותר בעידן שלנו. הוא מלא במטענים רגשיים ואידיאולוגיים כבדים, מטענים שגורמים לכך שבעיני גורמים משני הצדדים [הישראלי והערבי], השלום הוא מביש וממיט קלון כמו תבוסה במלחמה. לכן המזרח התיכון נמצא רוב הזמן במצב של לא מלחמה ולא שלום. יש לברך את הנשיא אל-סאדאת שהיה לו מספיק אומץ כדי להציל את מצרים מהגורל האומלל שאחרים באזור עדיין שבויים שלו."[4]
נשוא אל-חופי, בעלת טור ביומון המצרי אל-וטן, שיבחה את התנהלותו של אל-סאדאת וכתבה כי הוא "השיג עבור ארצי ניצחון שהשיב את הכבוד, השפיל את ישראל ושם קץ ליהירותה... הוא החזיר את סיני בעוד ששאר השטח הערבי אותו דורשים להחזיר היום לא הוחזר. הוא החזיר את השטח בזכות זאת שהרחיק ראות... הוא גבר על [בעלי] הקולמוסים שלא עשו דבר מלבד לשבת במשרדים ממוזגים ולדחות [כל הצעה מתוך] אי ידיעה, או מתוך נרקיסיזם, או העדר חזון. זאת בעוד הוא נלחם ברוגע ובסבלנות והתעקש על כך שדגל מצרים יונף מעל כל שטחה...
אנו מציינים [היום] את יום השנה להסכם שבו הנפנו את סיסמת השלום עם [ישראל] שאנו יודעים שהוא היה ויישאר אויב. זאת בעוד הגולן עד היום שבוי בידי נשק [האויב] והתנחלויותיו..."[5]
