כללי

כותבת ממוצא פלסטיני: פרשת בריחתה של הסעודית רהף אל-קנון מארצה היא הזדמנות לבטל את מוסד האפוטרופסות על נשים ואת אפלייתן בעולם הערבי כולו

 

על רקע פרשת בריחתה של הצעירה הסעודית, רהף מוחמד אל-קנון, מארצה לקנדה, בשל אלימות שחוותה בביתה,[1] פרסמה אחלאם אכרם, פעילת זכויות אדם ממוצא פלסטיני המתגוררת בלונדון, בטורה באתר הסעודי הליברלי elaph.com, שני מאמרי ביקורת על מצבן של הנשים בעולם הערבי[2]. במאמר הראשון, שפורסם ב-18.1, היא יצאה נגד מוסד האפוטרופסות על נשים הקיים בסעודיה[3] ונגד היחס האלים והמפלה כלפיהן בעולם הערבי בכלל, בציינה כי פרשת רהף הסעודית והתהודה לה זכתה בעולם, הם הזדמנות מתאימה עבור הארגונים האזרחיים וארגוני הנשים בעולם הערבי לפעול לביטול מלא ולאלתר של חוקי האפוטרופסות ושעבוד הנשים בעולם הערבי, בהתאם לאמנות הבינ"ל ולהסכמים, עליהם חתמו רוב מדינות ערב. לדבריה, כיבוד האמנה נגד כל אפליה של נשים (CEDAW) הוא תנאי ליציאתן מן המשבר בו הן שרויות.

במאמר נוסף שפרסמה ב-25.1 היא התייחסה להסתייגויות של מדינות ערב מאמנת (CEDAW) ודחתה אותן, בהסבירה  כי הקשר שקשרו הממשלות הערביות עם אנשי הדת נגד מתן שוויון זכויות לנשים תוך שימוש בטיעון של ייחוד תרבותי ודתי, תרם לפיגור בחברות הערביות. היא טענה כי הדרך היחידה להיפטר מהמכשולים החברתיים היא חקיקת חוקים המבהירים את זכויותיה של האישה בעולם, במטרה לצמצם את העריצות והזלזול כלפי נשים בעולם הערבי.

 

אחלאם אכרם[4]

 

להלן תרגום קטעים ממאמריה:

 

פרשת רהף - הזדמנות להפסקת שעבוד הנשים וביטול חוקי האפוטרופסות בעולם הערבי

"... סיפורה של רהף בת ה-18, שסיפרה כי היא בורחת בשל היחס הרע לו היא זוכה מצד משפחתה, חרף גילה הצעיר, לא שונה מאוד מסיפורים על צעירות רבות שבורחות או בוחרות להישאר במדינות מערביות, לאחר שסיימו את לימודיהן הגבוהים [בהן]. חרף קשיי החיים בניכר, יוקר המחייה והקושי למצוא עבודה, הן בוחרות להישאר [שם] עם מעמד של פליטות, בהעדיפן זאת על פני השיבה למולדת. הסיבה לכך היא שבמולדת הזו הן נחשבות לחסרות שכל ודת ובלתי כשירות. [ערכה של] עדותן שווה למחצית מעדות הגבר[5]. הן לא יכולות לנשום ללא רשותו של האפוטרופוס, והדבר הארור ביותר הוא שהממשלות [במדינות מוצאן] התרשלו בהגנה עליהן, פיזית ומוסרית.

 

במאמרי זה אינני כותבת רק על רהף, אלא על כל הנשים בעולם הערבי שכפופות לאפוטרופסות, גם אם האפוטרופוס בעצמו הוא זה שפוגע [בהן], מכה אותן כדי לחנכן... ופוגע [בהן] נפשית. הנשים האלה צריכות לשתוק ולהסתיר [את הפגיעה בהן] כדי ששמה הטוב של המשפחה לא ייפגע. זה בדיוק מה שקרה גם לצעירה הסעודית השנייה, שברחה לבית חברתה ויצרה קשר עם הרשויות כדי לדרוש מהממשלה להגן עליה מפני הפגיעה המילולית והפיזית המתמשכת של אביה, שלבסוף איים לשרפה. הפחד מהאיום הזה הוא שגרם לה לברוח. היא ציינה כי כבר בעבר היא התלוננה במשטרה [על אביה], אך זו הסתפקה בהבטחת האב כי לא יפגע בה ובשיבת [הצעירה] מושפלת לביתה.[6]

 

על אותו נושא ואותה אלימות שמעתי מכמה נשים מוכות בביקורי האחרון באחד מהמקלטים לנשים בפלסטין. האין זו אותה אלימות, על כל צורותיה, לה נתונות כל הנשים בעולם הערבי? האם חוסר השוויון והקיפוח, המעוגנים בחוקי המעמד האישי שאנשי הדת מתעקשים לא לשנותם, אינם המצב הטבעי הקיים בכל העולם הערבי?

האם היעדר השוויון בין אח לאחות בירושת הוריהם, [מצב] אותו מקבלת האישה בתחושת מרירות ובשתיקה אף לאחר שהאח מרמה [אותה], אינו המצב הכללי השורר בכל העולם הערבי? האם האפליה בירושה אינה נמשכת גם ב[דור] הנכדים? כמה מדינות ערביות תיקנו את חוק הירושה כך שירושת הסב תגיע לנכדיו מהבן שנפטר, בעוד היא נשללת מילדיה היתומים של בתו שנפטרה. האם כל מה שנאמר אינו נכלל בחוקי האפוטרופסות אשר מעניקים לגבר שליטה מוחלטת על האישה?

 

יש הסוברים שרהף צעירה מידי בכדי למרוד כך, ואולם, רהף ו[נשים] אחרות כמותה יודעות היטב איזו אלימות צפויה להן, [אלימות] אשר תהיה מנת חלקן כל ימי חייהן, וזה מה שגרם לה לברוח.

 

אני מתפלאת על כך שהארגונים הפמיניסטיים במדינות ערב שותקים [ונמנעים] מלתמוך בפעילים ובפעילות הסעודיים שהצליחו להפוך את נושא האפוטרופסות... לעניין שהוא [על סדר היום] העולמי. זה העיתוי המתאים לנצל את האהדה שמפגין העולם [כלפי הפרשה של רהף], שכן הסבל [של הנשים] הוא אחד, גם אם הצורך [שלהן] לברוח [ולהשיג] חירות משתנה [ממקום למקום].

 

כעת יש הזדמנות לכל הארגונים האזרחיים בכל העולם הערבי לחזק מטרה אחת - הפסקת השעבוד וביטול חוקי האפוטרופסות ללא היסוס. [הם יכולים כעת] לגייס את ארגוני הנשים האזרחיים בעולם כדי שיתמכו בהן בדרישה הזאת בהתאם לחוקים הבינלאומיים, לאמנות הנוגעות לזכויות הנשים ולהסכמים עליהם חתמו רוב מדינות ערב.

 

אף מדינה ערבית לא יכולה להמתין עוד... מחשש מתגובה מצד הרובד השמרני בחברה ומצד חכמי הדת שסילפו את כוונות הדת ואת כוונות אללה הכל יכול לגבי הצדק, השוויון, הרחמים ואי השעבוד. הדרך היחידה לצאת מן המשבר הפוקד את רוב מדינות ערב היא כיבוד האמנה לביעור כל הצורות של אפליה נגד נשים (CEDAW) ללא כל הסתייגות ובלי לנקוט תירוצים[7]... המעכבים התפתחות חברתית לטובת האדם והחברה, בשעה שהמשותף לכולנו הוא שאנו בני אדם, שנבראו בידי אל אחד...". [8]

 

הדרך היחידה להיפטר מהפיגור בחברה הערבית – חקיקה להעצמת נשים

"מדינות ערב מתרצות את הסתייגויותיהן מכמה מסעיפי האמנה נגד כל צורות האפליה של נשים  (CEDAW) בטיעון של ייחודיות דתית ותרבותית [שלהן] וטוענות שהחוקים הנוגעים לנשים שאובים מהשריעה האלוהית, אשר אינה ניתנת לשינוי ועושה צדק עם האישה. זאת, בעוד כל החוקים הללו סותרים את התכונות האלוהיות ואת הצדק האלוהי, פועלים למען סימום מצפון הפרט והמצפון הקולקטיבי וכן סותרים את אמירתו של הנביא [בחדית']: 'אתם מבינים יותר מכולם בענייני דתכם', [שכן] השינוי וההתפתחות הם חלק ממציאות החיים ועל כולם מוטלת האחריות לשנות מה שאינו תואם את המציאות שלנו.

נשאלת השאלה מדוע מדינות ערב מסתייגות מסעיף 2 של הסכם הדורש לבטל את החקיקה הפלילית הלאומית המפלה את האישה לרעה? הדבר נראה כקשירת קשר מצד הממשלות הערביות, כדי לקבע את האפליה בחוק הפלילי. כך למשל, גבר, שרצח את אשתו בתואנה של בגידה, משוחרר, שכן הבגידה נחשבת כנסיבות מקלות לעונש.. זאת, בעוד אישה נענשת במקרה דומה [למשל, אם רצחה את בעלה] לאחר שתפסה אותו מקיים יחסי מין עם אישה במיטה הזוגית [שלהם], כשהצידוק לכך הוא שהאישה [עמה קיים בעלה יחסים] יכולה להיות אישה נוספת שלו, שכן החוק מקנה לו זכות לריבוי נשים...

[מדוע מסתייגות מדינות ערב מ]סעיף 15 הקורא למדינות החתומות [על CEDAW] להעניק לאישה אותן זכויות כמו אלו של גבר בכל הנוגע לחופש התנועה וחופש המגורים. הדבר מהווה את ליבת בעיית ההשתלטות, הדיכוי, האלימות על כל סוגיה וההתנשאות הגברית - משפטית וחברתית - המוכֶּרֶת בשם 'האפוטרופוס החוקי', [מעמד] המקנה לגבר סמכות לשלול מן האישה לימודים, [מתיר לו] להשיאה בכל גיל שיחפוץ ולהכותה כדי לתקן את דרכיה. כן, אני מודעת לאהבת אב לבתו ולרצונו העז להגן עליה, אך לעיתים רבות מפריזים ברצון הזה [להגן על הבת] בחסות פרשנות החדית' הגורסת כי 'אין מענישים הורה על בנו', דבר שמקנה להורה את הזכות אפילו להרוג את בנו או את בתו. כמו כן, בחסות פסיקת ארבעת האימאמים[9] בנוגע לזכות לשמור על כבוד המשפחה, יכול האפוטרופוס החוקי להרוג [אשה] בטענה של פגיעה בכבוד זה, ובחסות עקרון ההסתרה [של גוף האישה בלבוש צנוע] והחברה [הערבית] שותקת. הזכות הזו שיש אפוטרופוסים שמנצלים אותה לרעה היא האלימות הקשה ביותר נגד נשים. רוב הממשלות הערביות דורכות במקום, בהתנדנדן בין ביטול הסעיף המאפשר לפושע לחמוק מעונש וראיית עצם מעשהו כפשע, לבין שמירה על סעיף זה בתואנה שַרְעִית של הגנת הכבוד. מדובר בהגנה על התנשאות הגבר ועל זכויותיו כאפוטרופוס...

אני שבה ואומרת, בפעם האלף, כי קשירת הקשר של הממשלות הערביות עם אנשי הדת [נגד מתן שוויון זכויות לנשים] באמצעות שימוש בטיעון של ייחודיות תרבותית ודתית כנימוק [להיאחזות בחוקי השריעה בעניינן] ולאי ההידמות למערב, מחשש לסטייה מדרך הישר, היא שתרמה לפיגור של החברות הערביות, לחיזוק נקודת המבט הפטריארכלית ולשלילת זכויות האישה [בהן], וביססה זאת באמצעות היסטוריה מסולפת. הדבר הצמיח תרבות עקרה ושרירותית בשילוב הדוק בין הדת, הנוהג המקובל, המסורות והמנהגים, אשר כוללים בתוכם רצח... כיצד יכולה חברה לצמוח ולהתפתח כאשר חצי ממנה מובטלים ומשוללי צדק בפועל.

חוסר המעש של הממשלות הערביות במה שנוגע להגנה פיזית ומוסרית על האישה הוא זה שמחזק את עקרון האפליה [המגדרית] ואת האלימות בתרבות ובהתנהגות. חוסר המעש [של הממשלות הערביות] ביחס לשינוי חוקי המעמד האישי, שמעגן את כל ההפרות נגד האישה באמצעות חקיקה, לא נועד אלא כדי לשמור על הישרדותן ועל שלטונן ולחזק את שלטון אנשי הדת ואת שליטתם בחברה.

הממשלות הערביות מחויבות משפטית לפעול למען ייסוד שיח חברתי הומני שמחזק את ערכי הדמוקרטיה ומכשיר את הדרך לקראתם, [שיח] שמתבסס על עקרון הומני תרבותי הנוהג בשוויון כלפי גבר ואישה במה שנוגע לזכויות אדם שאינן ניתנות לפרשנות, ובכך למחוק את העיוות החברתי שבו נטלו חלק במהלך השנים. כמו כן, עליהן... להבהיר, באמצעות קמפיין הסברה אינטנסיבי, כי מדובר בשינוי לטובת הכלל ובפרט לטובת החברה, שינוי שאינו סותר את ערכי הצדק והשוויון הדתיים...

הדרך היחידה להיפטר מהמכשולים החברתיים ולקצר את המרחק ואת הזמן [לביטולם] היא חוקים המבהירים את זכויותיה של האישה בעולם, כדי לצמצם את העריצות והזלזול כלפי האישה [הערבית] ואת נחיתותה, שאת יסודותיהם הניחו חכמי הדת, בהתבססם על חדית'ים שנויים במחלוקת, שנכתבו כ-250 שנה לאחר מות הנביא מוחמד, שאמר: 'אל תלמדו ממני דבר... שכן אין אני אלא בן אנוש כמותכם'." [10]