כללי

סקירת ספרי לימוד קטריים במקצוע חינוך אסלאמי - חלק ד': היחס ליהודים ולנוצרים ועליונות האסלאם על דתות אחרות

אתר משרד החינוך הקטרי פרסם את ספרי הלימוד במקצוע חינוך אסלאמי הנלמדים בכיתות א-יב בבתי הספר הממשלתיים במחצית הראשונה של שנת 2018-2019. בספרים לכיתות ז'-י"א בפרט, מיוחד מקום בולט ליחס ליהודים באסלאם, תוך ציטוטים מן הקוראן ומן החדית', ולעיתים מופיעה זיקה לזמננו. היהודים מוצגים, בספרים אלה, בין היתר, כבוגדים, רמאים, תככנים ונקמנים, וכן כחלשים ומושפלים, תכונות המזינות את התעמולה האנטישמית הערבית גם בימינו.[1]

הדת היהודית עצמה מוצגת כדת שקרית ומסולפת, והיהודים כמי שטפלו שקרים על נביאי האל ואף הרגו את מקצתם בגלל "טבעם הרע".

יצוין כי הנצרות מוצגת באופן שלילי כמו היהדות כשמול שתיהן מתואר האסלאם כדת האמיתית, שנועדה להוציא אנשים מן החושך אל האור.  

נראה כי הצגת היהודים ככאלה נועדה להצדיק את "עקירתם מהשורש" ואת האלימות והביזה, שנקטו נגדם מוחמד והמוסלמים בעת התבססות האסלאם באל-מדינה.

 

דוח זה יעסוק בעליונות האסלאם על דתות אחרות וביחס ליהודים ולנוצרים, כפי שבאו לידי ביטוי בספרי הלימוד הקטריים במקצוע חינוך אסלאמי לכיתות ז'-י"א.  

 

א. עליונות האסלאם על הדתות האחרות

בספר חינוך אסלאמי לכיתה י' העוסק בגאווה באסלאם, מודגש כי אחד העקרונות המושרשים באסלאם הוא תחושת הגאווה בו ועליונותו על אויביו, כאשר האסלאם מוצג כדת האמיתית. כך נכתב: "גדולה, גאווה וכבוד הם מן העקרונות שהאיסלאם נטע בלב תומכיו המאמינים והוא מסרב להסכים שהם יהיו במצב של שפלות וחרפה. נהפוך הוא, [האסלאם] שאף לכך שהמוסלמי יהיה משוכנע בתפקיד שאללה הפקיד בידיו, להוציא את בני האדם מן המחשכים לאור ומעבודת הבריות לעבודת ריבון הבריות. האסלאם דורש מן המוסלמי להצטייד תמיד בתחושת הגדולה והכבוד והעליונות וזאת כדי שיהיה משוכנע שכל מי שחושב את עצמו לגדול פרט לאללה הריהו קטן וכל מתנשא לעומת אללה הריהו בזוי ועלוב כדבר [אללה בקוראן] "מי ששואף לגדולה, הרי הגדולה היא כולה של אללה.' "[2]

 

משימת המוסלמים: להוציא אנשים מהחושך אל האור. בצד כתוב: הדת האמיתית - האסלאם[3]

 

בהמשך הפרק מוסברת חשיבות הגאווה באסלאם. בין השאר נכתב כי "כאשר האמונה מתבססת בלב האדם, הוא סופג מייד את [תחושת] הגדולה. בוקעים ממנו דיבורים ומעשים, הנובעים מתחושה אדירה של גאווה ועליונות על אויבי הדת הזו [קרי, האסלאם]"[4] 

 

ב. היחס ליהודים וליהדות

כאמור, היהודים מוצגים בספרי הלימוד הנדונים כבוגדנים וערמומיים מחד גיסא וכחלשים ומושפלים מאידך גיסא.

תיאור היהודים כבוגדים וכרמאים

בספר חינוך אסלאמי לכיתה ז' ישנו פרק העוסק בקרב [בערבית: ר'זוה] השוחה [627], המכונה גם קרב הפלגים.[5] בתיאור הרקע לקרב צוין, כי בשנה שקדמה לו "הגלה הנביא את יהודי [שבט] בנו נדיר מהעיר אל-מדינה לח'יבר, בשל רמאותם ובוגדנתם"[6] וכי "ליבותיהם [של היהודים] רתחו משנאה כלפי הנביא והטפתו [דעוה], ולכן החליטו לנקום [בו]."[7]

 

בהמשך מצוין, כי הסיבה הראשונה לקרב השוחה היא "הסתת היהודים את השבטים הערבים נגד המוסלמים." נכתב כי "מנהיגי שבט בנו  נדיר [היהודי], ובראשם, חי בן אח'טב, יצאו אל שבטי הערבים (בראשם שבט קורייש ובנו ר'טפאן) והסיתום להשתתף בקרב נגד המוסלמים." אלה הקימו צבא של פלגים שמנה 10,000 לוחמים, אליו הצטרפו בני השבט היהודי בנו קוריט'ה, שכניהם של המוסלמים ש"הפרו את החוזה שלהם עם המוסלמים וצרו עליהם [עם צבא הפלגים] מכל הכיוונים."[8]

 

לאחר תיאור זה מתבקשים התלמידים לדון בהפרת החוזה של בנו קוריט'ה עם המוסלמים בהיבטים הבאים: ההשפעה על הפולתאיסטים, ההשפעה על חברי הנביא [הצחאבה] ותגובת המוסלמים ו"להסיק מכך על העיקרון [שניתן לגבש לגבי] היחס ליהודים."[9]  

התלמידים מתבקשים להסיק לגבי היחס הרצוי ליהודים[10]

 

בסוף הפרק נמנו הלקחים שניתן להסיק מקרב השוחה. ביניהם צוין: "הרמאות והבוגדנות הן מתכונותיהם של היהודים מאז ועד היום."[11]

מלקחי קרב השוחה: הרמאות והבוגדנות הן מתכונותיהם של היהודים[12]

גם בתיאור הקרב בח'יבר [629] בספר הלימוד לכיתה ח', קרב שנחקק בהיסטוריה המוסלמית כקרב בו הוכנעו יהודי אל-מדינה, הם מוצגים כנקמנים, ערמומיים וכפחדנים. מצוין שהיהודים חיו בחצי האי ערב עוד טרם הופעת האסלאם, בין השאר בח'יבר, "עיר גדולה, בעלת מבצרים ושדות, השוכנת 165 ק"מ צפונית לאל-מדינה" והקרב עימם מתואר כצעד של אין ברירה מצד מוחמד, שנאלץ להתמודד עם נקמנותם של בני שבט בנו נדיר, שגורשו על ידו  בשנת 626 מאל-מדינה לח'יבר, גירוש ש"פצע את נפשות היהודים, שליבותיהם נתמלאו שנאה כלפי המוסלמים." על יהודי ח'יבר נאמר, כי הם "ניצלו את הונם ורכושם כדי לחבל תחבולות נגד האסלאם והמוסלמים" ולהקים חזית נגדם, בצרפם אליהם שבטים ערבים. לכן "מוחמד הורה לחבריו [צחאבה] לפנות לח'יבר ולהעניש את היהודים על בגידתם במוסלמים ולחסל את הסכנה שהם מהווים למדינה האסלאמית, וזאת רק באמצעות עקירתם מהשורש."[13]

 

לאור כל זאת, מתבקשים התלמידים לקשר בין "ההחלטה [של מוחמד] לתקוף" את היהודים לבין "תיאור טבעם בקוראן כמתעבי האמת [קרי, האסלאם] ואת אנשיו [המוסלמים]", ככתוב בפסוק: "הם רוצים לכבות את אורו של אללה בהבל פיהם, ואולם, אללה מתעקש להפיץ את אורו גם אם הכופרים מתעבים זאת."[14]

 תלמידים מתבקשים לקשר בין "תכונת" היהודים כ"מתעבי האמת" להחלטה מוחמד לתוקפם[15]

 היהודים מוצגים כפחדנים וכחלשים

בהמשך העיסוק בקרב ח'יבר, מוצגים היהודים כפחדנים למול המוסלמים החכמים והאמיצים. מסופר כי מוחמד שלח את עבאד בן בשר לאסוף מידע על האויב והלה גייס בדווי ש"דיווח ל[יהודים] על מספרם הרב של המוסלמים ועל ציודם הרב, מה שהבעיתם ופגע ברוח לחימתם." לאחר שהיהודים הבינו כי מוחמד עומד לתקפם, הם ברחו למבצריהם, שכן "הם אינם נוהגים להתעמת מול [האויב] במלחמות." כך הצליח צבא מוחמד לצור עליהם ו"לכבוש את מבצריהם – זה אחר זה, כאשר המבצר הראשון שנפל היה מבצר נאעם, החזק מכולם."[16] לבסוף מסופר, כי לאחר שהיהודים ביקשו פיוס ולאחר מו"מ הסכים מוחמד לקחת כשלל מחצית מרכושם. מצוין כי בקרב היו "93 הרוגים יהודים לעומת 15 מוסלמים בלבד, שמסרו את נפשם."[17]

 

תוצאה נוספת של הקרב היתה, לפי המסופר, בקשתם של יהודי פדכ (צפונית לח'יבר) ממוחמד שיחוס עליהם בתמורה לכל רכושם, וכך "נכבשה פדכ ללא לחימה."[18]

בסיכום הפרק לומד התלמיד, כלקח מקרב ח'יבר, כי "הפחדנות והחולשה הן תכונות המאפיינת את היהודים בכל הזמנים."[19]

מלקחי קרב ח'יבר - היהודים מתוארים כפחדנים וכחלשים[20]

באחת השאלות לסיכום פרק זה, נדרשים התלמידים להשוות, "בין יחסם של היהודים כלפי המוסלמים בתקופת הנבואה לבין יחסם כלפי המוסלמים כיום."[21] יש להניח שמצופה מהתלמידים להחיל את תכונות היהודים בתקופת מוחמד כגון: "בוגדנות", "רמאות" ו"פחדנות" גם על היהודים כיום.  

התלמידים מתבקשים לתאר את יחס היהודים למוסלמים בעבר ולהשוותו ליחסם למוסלמים כיום[22]

היחס ליהדות – כדת שסולפה

בפרק על היהדות והנצרות בספר לחינוך אסלאמי לכיתה י"א, מוגדרת היהדות כדת שקרית ואנשיה כמי שסילפו את הדת שהציג להם הנביא משה. כך נכתב: "היהדות היא מונח חדש המתייחס לדת השקרית שסטתה מהדת האמיתית אותה הציג [הנביא] מוסא [קרי, משה]. מוסא לא הציג את היהדות אלא את האסלאם במובן הכולל ... מוסא נשלח אל ... העבריים, צאצאי אבראהים [קרי, אברהם], הידועים כשבטי בני ישראל, כדי להטיף לייחוד האל, ולזניחת האלילים, ואולם, אלה ... 'הוציאו את דברי [אללה] מהקשרם,'[23] הפרו הסכמים; טענו כי 'עוזייר הוא בנו של אללה'[24] וכן [צידדו ב] עיקרי אמונה משחיתים נוספים."[25]

בהמשך מצוינים  "תחומי הסילוף" בתורה: "1. ייחוס מגרעות לאלוהות, למשל: אללה התחרט על מעשיו: התחרט על הצרות שהמיט על היהודים; אללה התעייף ונח כ[כל] בן אנוש... 2.  תיאור הנביאים בצורה שאינה הולמת את מעמדם הרם: מיוחסים לנח, ללוט ולדאוד [הכוונה לדוד] שתיית יין, עשיית מעשים אסורים, רמאות, בגידה ועוד. 3. העלמת הדינים והחוקים שירדו אל בני ישראל, המעידים על מהימנות נבואתו של מוחמד, 4. [התורה] מבוססת על גזענות שכן היא הפכה את היהודים לעם הנבחר והחשיבה את שאר העמים לנחותים..."[26]

 

היהודים הרגו את נביאיהם בשל "טבעם הרע"

בפרק בנושא "עיקרי האמונה" בספר חינוך אסלאמי לכיתה ח', מתוארים היהודים כמי שטפלו שקרים על הנביאים, ואף הרגו בהם: "בני ישראל נודעו בכך שהם האשימו את הנביאים באמירת דברי שקר. הם גם הרגו נביאים אחדים בשל טבעם הרע. הם האשימו את דאוד, נביא אללה, בדברים מתועבים ושקריים, שהם טפלו עליו, עד אשר קילל את אלה מבני עמו שכפרו. אללה אמר: 'אלה מבני ישראל אשר כפרו קוללו על ידי דאוד ועיסא בן מרים [קרי,ישוע], וזאת משום שהם פרקו עול ועברו את גבול המותר.' "[27]

 

היהודים רוצים לשלוט על העולם

בפרק על היהדות והנצרות בספר חינוך אסלאמי לכיתה י"א מוצגת הציונות  כ"תנועה פוליטית יהודית", נטולת זיקה לדת היהודית, אך בו בעת מקושרת למיתוס האנטישמי של השתלטות היהודים על העולם כאשר נטען כי היא הצליחה לשכנע את מרבית יהודי העולם ל"השתלט על העולם כדי שהשליטה [עליו] תהיה בידי היהודים."[28]

ג. היחס לנצרות

בדומה ליהדות, גם הנצרות מוצגת כדת שסולפה. כך היא מוגדרת בספר חינוך אסלאמי לכיתה י"א: "הנצרות היתה דת מונותאיסטית, ואולם המשתייכים אליה [קרי, הנוצרים] הוציאו עם הזמן את דברי אללה מהקשרם, טענו לאמונה בשלוש ישויות אלוהיות [כלומר, בשילוש הקדוש של האל, ישוע ורוח הקודש], וכן [צידדו] בעיקרי אמונה משחיתים נוספים.[29]

 

בהמשך מתוארים כמה מן ה"סילופים" באוונגליון,  כלומר, עקרונות שלא תואמים את האסלאם ובהם:

·         האוונגליונים מיוחסים למחבריהם ולא לאל: "[הנוצרים] עצמם לא טוענים כי [האוונגליונים] ירדו אליהם מאללה אלא הם מיוחסים למחבריהם כמו [הבשורה על פי] מתי, [הבשורה] על פי מרקוס,  [הבשורה על פי] לוקא [הכוונה ללוקאס], [הבשורה על פי] יוחנא [הכוונה ליוחנן] ועוד."  

·        "הסתירה והשוני הבולטים בין הנוסחים של האוונגליונים והטעויות שהשכל לא מסוגל להכילן, קובעים כי הם לא [נוסחו] על ידי אללה..."

·        "ייחוס מעשים נתעבים לנביאי אללה ולשליחיו."

·        "האמונה בשילוש הקדוש, קרי בשלוש הישויות האלוהיות: באב - אללה, בבן – המשיח [קרי, ישוע] וברוח הקודש- ג'יבריל [הכוונה לגבריאל]... הם רואים במי שלא מאמין בכך כופר. אללה אמר בהפריכו את דבריהם: 'האומרים כי אללה הוא [אל] שלישי מתוך שלושה - כופרים הם. אין אלוה זולת האלוה האחד, ואם לא יחדלו מדבריהם, עונש כבד יפגע בכופרים שבהם' "[30]

·        "האמונה בצלב ובפידיון : [הנוצרים] טוענים כי אדם מת ולא חזר בו מהחטא של אכילת [הפרי] מעץ [הדעת], והחטא עבר אל כל הצאצאים ללא יוצא מן הכלל, עד אשר הגיע המשיח כדי לכפר על החטא של אלה שבאו לפניו ושל אלה [שיחיו] אחריו...  [וזאת על ידי כך] שהקריב עצמו כשנצלב כפדיון עבור האנושות [כולה] וכדי להושיעה..."[31]