בעל טור ביומון המקורב לחמאס: כולנו מבקשי שהאדה

פאח'ר שריתח, בעל טור ביומון "פלסטין", היוצא לאור בעזה ומקורב לחמאס, פרסם מאמר שכותרתו "כולנו מבקשי שהאדה", בו טען כי הצלת העם הפלסטיני תהיה באמצעות שטף דם המרווה את האדמה ובאמצעות אבק השרפה וההתנגדות, וכי מי שאוהב את החיים יותר מהמוות, יפסיד בכל עימות.

להלן תרגום קטעים מן המאמר.

"על אדמת המזבח הקדוש, עזה של האשם, אנו מקריבים את נשמותינו. כמו האיל של אברהם אנו מתים זקופים כדי שפלסטין תחיה. על המזבח הקדוש אנו מקריבים את נשמותינו כפדיון למולדתנו כדי שנחיה כולנו, מכיוון שאנו מבקשי שהאדה [שהולכים בדרך] שאותה מנהיגינו התוו בדמם: יאסר ערפאת, [מייסדי החמאס] אחמד יאסין [ועבד אל-עזיז] אל-רנתיסי, [מייסד הג'יהאד האסלאמי בפלסטין] פתחי אל-שקאקי, [מזכ"ל החזית העממית לשחרור פלסטין] אבו עלי מוצטפא וכל מי שהקריב את נשמתו לאדמת המולדת ונשא את תכריכו בידו – את כולם אנו מחשיבים לשהידים... הם לא התרשלו בנתינה למען מדינת החירות והאחווה, מולדת ההווה והעתיד. אנחנו מבקשי שהאדה, נהיה מאושרים ביום חתונת מסירת הנפש שלנו,[1] מכיוון שירושלים צמחה בליבותינו, ואהבת אל-אקצא זרמה בדם שבעורקינו. גופינו הערומים הם פצצות הקורעות לגזרים את אויבינו, ונשמותינו הן אבק שרפה השובר לרסיסים את מיתוס הצבא הציוני הבלתי מנוצח.

הצלת העם הפלסטיני תהיה באמצעות שטף דם המרווה את האדמה ובאמצעות אבק השרפה וההתנגדות, אשר מגנה על הכבוד, והיא הדרך להרתיע את הכובש. זהו עניין של מולדת גזולה וכבוד של עם מוכה אסון שלא יוחזר אלא באמצעות הדם. זה מה שלימדונו עז אל-דין אל-קסאם וכן עטא אל-זיר, מוחמד ג'מג'ום ופואד חג'אזי [שלושה  פלסטינים שהוצאו להורג ע"י הבריטים ב-1930 בעקבות מאורעות תרפ"ט]. בדרכם הלכו השהיד עמאד עקל [מפקד גדודי עז אל-דין אל-קסאם], אחמד אבו אל-ריש [מלוחמי הפת"ח באינתיפאדה הראשונה], אל-חראזין [מאג'ד אל-חראזין, פעיל צבאי בכיר בג'יהאד האסלאמי] ורבים אחרים שביקשו למות כדי שהחיים יינתנו לנו...

איך ייתכן [שמאבקנו ייכשל] כשיש לנו את אום מוחמד אל-שיח', אל-ח'נסאא'[2] הפלסטינית המשמשת מקור השראה לסבלנות, שנפרדה מחמשת בניה בזה אחר זה: מוחמד- המפקד הכללי של גדודי אל-קדס, מחמוד, שרף, אשרף ואחמד, כשהיא מקריבה אותם לאללה כדי שיהיו [עבורה] קרן שמורה וחיי נצח [בעולם הבא]. היא נפרדה מהם בעולם הזה כשהידים כדי לקבל את פניהם בגני העדן כאצילים.

האומה הבינה ששחרור אל-אקצא והקמת המדינה הפלסטינית העצמאית לא יתרחשו בלי קורבנות, ארונות מתים והלוויות, ולא יתרחשו בלי כאבים, ייסורים ומחלות, כפי שאמר המנהיג הפלסטיני המנוח אבו עמאר [יאסר ערפאת]: האם יש מישהו בפלסטין שאינו מייחל לשהאדה? כולנו מבקשי שהאדה. ההפצצה הישראלית מן המטוסים, התותחים והטילים נמשכת, ובכל יום נופלים שהידים... כולנו, צעירים ומבוגרים, גברים ונשים, זוכרים את דבריו המפורסמים: 'לירושלים הולכים מיליוני שהידים', וכאשר נשאל האביר הד"ר פתחי אל-שקאקי, לפני שנרצח, על הפחד מן המוות, אמר: חייתי יותר זמן מן הראוי. ואילו שיח' המוג'אהדין אחמד יאסין אמר: 'אשאר מוג'אהד, אם ירצה אללה, עד שמולדתי תשתחרר, מכיוון שאינני מפחד מן המוות'. המוות בשביל המוג'אהדין הוא תחילת החיים למען המולדת, ורק מי שאוהב את החיים יותר מאשר את המוות יפסיד בכל עימות עם האויב, שהרי דם השהידים הוא בושם האומה, הקישוט שלה וחסינותה.

המסקנה העולה מן הדברים הללו היא שעלינו להבין שהמשך השקיית האדמה בדם הפלסטיני פירושו השתייכות אמיתית [אליה] וחותם הבעלות עליה, מכיוון שהאומה הנותנת היא הראויה ביותר לקבל, והעם המתנגד [לכובשים] הוא הראוי ביותר להתקיים, ומוות בכבוד טוב מחיים בהשפלה. אנו נמות זקופים בלי לשים ליבנו לעולם הזה.

הצבא הציוני שנתקף תסכול ופחד מפני גיבורי החיל האלה, מבקשי השהאדה [לא היה יכול] לעצור את פעולות מסירת הנפש, שריסקו את אצבעות הכובש באגרופן ובלבלו אותו בתקיפותן ועקשנותן. הוא לא היה יכול להתקדם ולהתרחב מולן עם שאיפותיו, כאשר ההתנגדות הפלסטינית הפילה אימה על צבא הכובש הציוני והוא גורש מעזה כשהוא גורר את זנבות האכזבה והקלון. המוג'אהדין זרעו פחד בנפשם של חיילי הכיבוש והם החלו לדאוג למראה הלוחמים המניפים את הרובה בידיהם כשהקוראן בחזותיהם.

כפי שיודעים הישראלים, היום אינו כאתמול. הם נמצאים היום מול צבא המוג'אהדין הגדול ומחכים ליום הפגישה, יום חתונת השהאדה והשחרור, שהרי המוג'אהד מסר את נפשו למוות למען אללה כדי לזכות בחיים בשמיים. הציונים יודעים שסופם יהיה באמצעות יד טהורה שבעליה אינם מפחדים מן המוות ומפעולות מסירת הנפש, כשהם שמים את נשמותיהם בכפות ידיהם ונושאים את תכריכיהם על גבם. היהודים יודעים גם שהפלסטינים ייצאו נגדם ויחסלו אותם לפי ההבטחה האלוהית כאשר תגיע גזירת השמים."[3]