עיתונאית מצרית כותבת: "בני מחפש אקדח"
העיתונאית המצריה, סהאם ד'הני, מתארת במאמר תחת הכותרת "בני מחפש אקדח" את התלבטויותיה נוכח ההקצנה שאחזה בבנה על רקע האירועים בשטחים[1]:
"החלטתי לקחת אקדח, להתגנב דרך גבול סיני, ולהשתתף יחד עם ילדי פלסטין בהגנה על ירושלים"
בני גמאל, תלמיד בכיתה ט', הפתיע אותי במלים אלה. בני קרא את סיפורו של הילד אחמד אל-שעראוי [ילד מצרי מרפיח] שהלך לגבול כדי להיכנס לאדמה הכבושה. במקום ספרי לימוד הוא הכניס לילקוטו אבן. בני סיים לקרוא את סיפורו וקרא: דתך תנצח, אחמד. עשית את מה שאני חשבתי לעשות, אבל לא הייתי בטוח בנוגע לדרך הביצוע.
ההבדל בין מה שבני חשב עליו לבין מה שעשה אחמד אל-שעראוי הוא שבני אמר לעצמו שלא די באבן ויש להשתמש בנשק.
לאחר מכן בני הבהיר את דבריו: כן, אימא, אני רוצה להודות בפניך שמה שעשה אחמד אל-שעראוי הוא בדיוק מה שאני חשבתי לעשות, אבל אני רציתי להשתמש באקדח של אבא ולא באבן.
אמרתי לו, על אף שהעדפתי להקשיב מאשר לדבר: אבל האקדח של אביך הוא בסך הכל אקדח ציד.
הוא השיב: האם אין הוא טוב מספיק בשביל להרוג יהודים?
לאחר מכן הוא הוסיף בתמימות: בכל מקרה, אנו רבים מאוד, אימא, למדנו ששכונת באב אל-שעריה היא אחת הצפופות בעולם. אם תושבי שכונה אחת בקהיר ילכו לרפיח ומשם לאדמה הכבושה וביד כל אחד מהם אבן, הם ישברו את ישראל.
התלהבותו של בני גרמה לי הלם. נזכרתי כיצד הדהימו אותי מלותיו באותו ערב לפני כמה שנים, כאשר דווח בטלוויזיה על ההתקפה על המתפללים באל-חרם אל-אבראהימי [מערת המכפלה]. אז, לא יכולתי למשול בדימעותי וכאשר בני ראה זאת, הוא שאל אותי מדוע אני בוכה. סיפרתי לו מה קרה באדמה הכבושה ותשובתו התמימה גרמה לי הלם. הוא שאל אותי: מה את מתכוונת לעשות, אימא?
הסיבה שהשאלה גרמה לי הלם היא שחשתי השפלה. משמעות דמעותיי הייתה שבתוך תוכי התנגדתי למה שעשו היהודים, וההנחה היא שלכל מעשה יש תגובה ראויה, אבל אני התנגדתי רק בתוך תוכי מבלי לעשות כלום. זהו המינימום של האמונה.
מה את מתכוונת לעשות, אימא? שאלה זו עודנה מהדהדת בתוכי. אמרתי לו שאינני עושה דבר היטב פרט לכתיבה. לקחתי מיד עט ונייר אבל העט יבש בידי וסירב לכתוב ולו אות בודדת, משום שחשתי את עליבותן של מלותיי אל מול הדם.
כאשר פרצה אינתיפדת ירושלים, לקחתי את בני גמאל ואת אחיו הצעיר מחמד איתי למטה איגוד העתונאים כדי שישתתפו בביטויי הסולידאריות עם ילדי פלסטין.
לאחר כמה ימים, יצא גמאל לקנות מצרכים לבית והתעכב מלחזור. כשחזר, הוא החל לצעוק: "מה שנלקח בכוח לא יוחזר אלא בכוח" ו"ח'יבר, ח'יבר, יהודים, צבא מחמד ישוב".
לאחר מכן הוא סיפר לי כי הוא נתקל בהפגנה של תלמידי בית ספר והצטרף אליה. כשראה שאני שותקת בתגובה, שאל אותי: האם את כועסת, אימא, משום שהתעכבתי בהבאת המצרכים?
אמרתי לו: לא, יקירי.
הלכתי לחדרו ומצאתי אותו צועק: "אקצא שלנו אל תדאג, אנו נפדה אותך ברוח ובדם." שמעתי קול דק עולה מאחוריו, וראיתי שאחיו הקטן, מחמד, בן שמונה, הצטרף אליו.
אמרתי לעצמי: הצלחתה של אם לעניין את ילדיה בענייני המולדת היא מסר חשוב שאין לזלזל בו. התחלתי לדבר אליהם על הסכסוך הערבי-ישראלי. לאחר מכן ספרתי להם על קולו של עבד אל-חלים חאפט' שעודנו מסתלסל במצפוני, לאחר תבוסת 1967, כאשר שמעתי אותו עולה ממקלט הרדיו של השכנים. לילה אחד, כשעליתי על משכבי, הוא שר את "פדאאי" וגופי נרעד. התערבבו בקרבי תחושות של אהבה לאמי ולמשפחתי עם רצון להקרבה עצמית בעיקר בקטע שאומר: "אם אמות אימא, אל תבכי, אמות כדי שארצי תחייה."
גמאל אמר: האם את זוכרת, אימא, אמרתי לך באותו יום שאני מקווה שכאשר אגדל אהפוך לקצין מודיעין כמו ראפת אל-הגאן. אבל שיניתי את דעתי, ואני רוצה להיות שהיד.
הסתרתי את רגשות הגאווה והאהבה והפחד שהתערבב ברצון לעשות מעשה ולהקריב. לאחר מכן אמרתי לעצמי: אין זה זמן לפחד. אמרנו לנו תמיד שמי שמפחד נכנע, אבל ראינו את הלקח של הילד מחמד אל-דרה וכיצד הפחד הלגיטימי שלו לא גרם לו להיכנע, משום שהאויב שמולו אינו מרחם על מי שמפחד. הדבר היחיד שמועיל [עם האויב הזה] הוא עשיית מעשה.
