בעל טור בעיתון קטרי: עוד שנה עברה והפיגור הערבי בשלו
ב-31.12.2009 פרסם איאד אל-דולימי, בעל טור ביומון הקטרי אל-ערב וכתב סוכנות הידיעות קדס-פרס בעיראק, מאמר בו הוא קורא לערבים לעשות חשבון נפש נוקב ערב חגיגות השנה החדשה. במאמרו טוען אל-דלימי שמצב האומה הערבית מידרדר; היא שקועה במלחמות פנימיות וחיצוניות; היא מפגרת אחרי המערב ומהווה נטל עליו ותרומתה היחידה לעולם היא הנפט. על איראן ותורכיה אומר אל-דולימי, שהן הפכו לכוח משמעותי באזור, והגיעו להישגים ראויים.
להלן תרגום המאמר:
"אינני יודע מדוע ישנם אנשים שמתעקשים להזכיר לנו ששנה עברה ושנה חדשה זוקפת ראש, כאילו יש לנו, כאומה, קיום על מפת העולם הזה... אינני יודע מדוע ההתעקשות הזאת להזכיר לנו כל שנה את אכזבותינו. כל שנה ערוצי הלוויין ואמצעי התקשורת מציגים בפנינו את מה שהפך להיות מוכר כ'יבול השנה' – יבולם של האחרים ולא שלנו. ואולם, למרות זאת, יש מי שמתעקשים לקבץ אותנו עם שאר אומות אללה על פני האדמה, כאילו יש לנו קיום על המפה הזאת, פרט לקיום הגיאוגרפי והדמוגרפי שבו אנו מתחרים עם האחרים.
אינני פסימי ואינני מעודד פסימיות, אני מציאותי... כדי שנהפוך ליצורים חיוביים כשאר הבריות, עלינו להלקות את עצמנו בלא רחם, לחשוף את המוסתר בלא היסוס, לגלות את חרפת הפגמים שלנו ולהביט במראה כדי לראות את כיעורנו ותבוסותינו. אסור לנו לשתוק, עלינו לחשוף את החטאים, לטפל בהם, להציע פתרונות ולהניח בצד את ה'ענתריאת' [עלילות גבורה מדומה] הריקות מתוכן, המביאות עלינו רק צרות ואסונות...
מבט מהיר על מה שקורה סביבנו, הערבים, מלמד שאנו אומה שהעניינים חמקו מבין ידיה. אין בידינו דבר מועיל זולת הנפט שאותו אנו מוכרים לאחרים תמורת הדולרים שלהם, תוצרתם, מכוניותיהם, מוצרי המזון שלהם ומטוסיהם, והרשימה עוד ארוכה. אינני יודע מה היינו עושים עם הנפט שלנו לו האומות האלה היו משיגות מחר את מבוקשן באמצעות אנרגיה חלופית. [אומר] שוב, אינני פסימי, אך בכל יום אני מתפתל מכאב כשאני רואה שהפער הניכר בינינו לבין המערב והעולם התרבותי הולך ומתרחב, וכשנראה שאנו מקבלים את המצב הזה... איננו מודאגים מכך שהמערב עולה עלינו ואנו בסוף השיירה. התמכרנו לפיגור הזה, להידרדרות הערכית, לעריצות, לעושק, לרפיון ולשחיתות, למוות האיטי הזה."
מול יחסו הפסימי לכלל העולם הערבי, מציג אל-דולימי את הישגיהן של איראן ותורכיה: "איראן... ייצרה טילים, העשירה אורניום, קיימה בחירות (ונתעלם מהמאבקים שבאו אחריהן), המשיכה להתפשט, כך שבמדינות ערביות רבות יש 'משבצת' הכפופה לה, והניחה ידה על בארות נפט עיראקיות, וזו לא כל הרשימה.
וישנה תורכיה, שבה [ראש הממשלה] ארדואן וחברו הנשיא עבדאללה גול ושר החוץ שלהם אחמד דאוד אור'לו, יישבו בלילה של סוף השנה ויעשו ספירת מלאי – מה השגנו ומה אנו יכולים להשיג. הדי הממשלה [בראשותה] של מפלגת הצדק והפיתוח הגיעו עד קצה המגרב הערבי, דגל תורכיה החל להתנופף בשמינו הערביים, והעות'מאנים שבו ושכנעו אותנו שהם הראויים ביותר להנהגת האומה הערבית בשם האסלאם; ויש כבר מי שאינם מהססים לקרוא לחזרתה של הח'ליפות העות'מאנית.
בנוגע אלינו, אינני חושב שיש מישהו – שליטים ונשלטים – שיעשה בסוף השנה ספירת מלאי כדי לעמוד על ההישגים, משום שפשוט לא היו הישגים. להיפך, הפכנו למפגרים יותר, העוני של עמינו גדל, ורבים מבני האומה הערבית החלו לסלוד מעצמם ולכעוס על עצמם רק משום שהם ערבים.
אף אחד לא יישב [לעשות חשבון נפש], משום שהדבר היחיד שהותרנו מאחורינו ב-2009 הוא דם – דמנו שנטבח ונשפך על ידינו או על ידי אויבינו ושהפך לסימנה של כל שנה העוברת עלינו, ומה שיותר נורא – [צבע הדם] יהיה כנראה [גם] צבעה של השנה החדשה...
אנו חיים בתקופת הרפיון, האכזבה והתבוסה, ואפילו ה'ניצחונות' שמשווקים לנו חלק מהפובליציסטים הערבים, מתגלים לאחר זמן מה כהפסדים, תבוסות ואכזבות שמצטרפים לרשימה הולכת ותופחת.
איננו רוצים להיפרד משנה ולקבל את פניה של [שנה] אחרת כמו שעושות שאר אומות אללה על פני האדמה, משום שלמעשה לא הבאנו כלום לאנושות, [אלא] הפכנו לנטל עליה... עלינו להיות כנים עם עצמנו ולגלות את נקודות התורפה [שלנו], ואם לא [נעשה זאת] לא רק שלא נישאר בסוף השיירה... אלא נגורש ממנה.
דבר טוב אחד [עושים] אלה המתעקשים לציין ששנה מסתיימת ושנה מתחילה – הם מזכירים לנו את רכבת החיים, שרבים מבני עמינו הערביים מקווים שתגיע לסופה במהירות הבזק, מכיוון שהם חווים מוות איטי תחת ממשלות מושחתות."[1]
