המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
ההתפתחויות ביחסי מצרים-איראן
20/8/2000

ההתפתחויות ביחסי מצרים-איראן

 

בחודשים האחרונים חלו התפתחויות משמעותיות ביחסים בין מצרים לאיראן, שהגיעו לשיאם בשיחת טלפון ראשונה מזה 22 שנה בין נשיאי שתי המדינות. לשיחת הטלפון, שהוגדרה על ידי שר התרבות האיראני כ"היסטורית", קדמה שורה ארוכה של מפגשים בדרג מיניסטריאלי ופרלמנטרי ומחוות הדדיות. כך, למשל, הובילה מצרים את המהלך לצירופה של איראן ל"קבוצת ה-15" של מדינות מתפתחות ברחבי העולם המבקשות להוות משקל נגד למעצמות הכלכליות. בתחילת השנה הצביעה מצרים בעצרת הכללית של האו"ם נגד גינויה של איראן בגלל הפרת זכויות אדם, לאחר שבשנים קודמות הקפידה להימנע.

 

 מנגד, הכריזה איראן כי היא מתכוונת להציע מועמד מצרי לתפקיד מזכ"ל התאחדות הפרלמנטים האסלאמיים וקבעה כי מצרים זכאית לכך בהיותה מדינה אסלאמית גדולה.[1] יתרה מכך, היחסים הכלכליים בין שתי המדינות הולכים ומשתפרים, ואע"פ שהתקיימו ביניהן יחסים דיפלומטיים, ההשקעות האיראניות במצרים נאמדות בחמישה אחוזים מכלל ההשקעות הזרות.[2] על רקע התפתחויות אלה, רווחו במצרים ובאיראן שמועות כי שתי המדינות צפויות לחדש את יחסיהן הדיפלומטיים המלאים בקרוב.

 

נושאי מחלוקת היסטוריים

הנתק ביחסים בין איראן למצרים נוצר בעקבות המהפכה האסלאמית באיראן. מצרים, שחששה מאידיאולוגיית "ייצוא המהפכה האסלאמית", שהנהיג ח'ומייני, גם קלטה את השאה המודח, פהלווי, בקהיר. בעשרים השנים שחלפו נוספו נושאי מחלוקת אחרים שהחמירו את היחסים בין שתי המדינות. תמיכת מצרים בעראק במלחמתה עם איראן, אף שלא הייתה משמעותית, נחקקה בתודעה האיראנית. מצרים אף תמכה בתביעת מאע"מ לקבל חזרה לידיה את שלושת האיים שנכבשו על ידי איראן.

 

מנגד, נפגעה מצרים מתמיכתה של איראן בטרור האסלאמי הפונדמנטליסטי נגדה, ומכך שאיראן שימשה תחנת ביניים ל"מג'אהדון" ששבו מאפגניסטן והפנו את מרצם למלחמה במשטרים הערביים ובהם זה המצרי. הפעילות החתרנית בהשראתה של איראן צלחה דווקא בסודאן, שחשיבותה האסטרטגית עבור מצרים רבה, דבר שהחריף עוד יותר את האנטגוניזם המצרי כלפיה.

 

אלא שמאז ניתוק היחסים בין שתי המדינות, חלפו יותר מעשרים שנה: סאדאת נרצח, ח'ומייני מת, ואף השאה הגולה הלך לעולמו. "ייצוא ההפיכה האסלאמית" נכשל, ואפילו המשטר האסלאמי בסודאן -- שהייתה הקליינטית העיקרית לאידיאולוגיה האיראנית -- הולך ומתפורר. במקביל, התהווה באיראן זרם ליברלי, השואף לשפר את יחסיו עם העולם הערבי ולהשתחרר מהבידוד הבינלאומי בו שרויה המדינה. כך מצאו עצמן מצרים ואיראן בפני הזדמנות לפתוח דף חדש. אלא שעל אף חילופי המחוות, שנמשכים למעלה משנה, נושאי המחלוקת עודם מונעים משני הצדדים "ללכת את המייל הנוסף" ולהכריז על חידוש היחסים המלאים.

 

תהליך השלום:

תהליך השלום מהווה את אבן הנגף העיקרית בפני חידוש היחסים בין מצרים לאיראן. אע"פ שהתחושה, כי חלה התקרבות מדינית בין מצרים לאיראן, משותפת לשני הצדדים -- סירובה של מצרים לוותר באופן רשמי על התמיכה בתהליך השלום ועל יחסיה עם ישראל הכשיל עד כה את חידוש היחסים.

 

באיראן קיימת מחלוקת בנוגע למידת השיפור הנדרשת ביחסים עם מצרים. זרם הרפורמה בהנהגתו של נשיא איראן, ח'אתמי, תומך בשיפור מואץ ועמוק ביחסים הדיפלומטיים. הרפורמיסטיים מוסיפים וטוענים, כי גם ירדן ועומאן חתמו על הסכמים עם ישראל, ואפילו סוריה ניהלה עמה מו"מ, ולמרות זאת איראן מקיימת יחסים דיפלומטיים עם מדינות אלה. [3] חבר הפרלמנט, מוסא קורבאני, מסביר:

 

“We have made a rapprochement with Iraq, although we lost many of our youth during he eight-year war. We have also renewed ties with Saudi Arabia despite the martyrdom of ur Hajj pilgrims in 1995. So, what is wrong with doing the same thing as regards Egypt? [4]"

 

אלא שעבור הזרם השמרני באיראן אין דינה של מצרים כדין ירדן או עומאן. "מצרים היא שנקטה את הצעד הראשון וחתמה על ההסכם", קבע חבר הפרלמנט האיראני, סייד מחמוד אלאבי, "ואילו ירדן ועומאן הסכימו לחתום על הסכמים רק בעקבות מצרים".[5]  מצרים נתפשת כמי שהפרה את הקונצנזוס האסלאמי-ערבי בהסכם השלום עם ישראל, ולכן חלה עליה אחריות מוסרית-היסטורית לתהליך ההכרה הערבית בקיומה של ישראל.

 

 בעוד שהסכם השלום הישראלי עם ירדן נזכר רק לעתים נדירות בתקשורת האיראנית, ממשיך הסכם קמפ-דיוויד להוות "סדין אדום" עבור השמרנים באיראן. העיתונות האיראנית עודנה מתייחסת לסאדאת כאל "בוגד" ואל ישראל כאל "ישות סרטנית שיש להסירה מהאזור".[6]

 

הזרם השמרני באיראן אינו מסתייג לחלוטין משיפור היחסים עם מצרים, אך הוא תובע להותירם במישור הפורמאלי ולהימנע מ"נורמליזציה" ומהשפעה של היחסים שבין המדינות "על היחסים שבין האוכלוסיות שבהן".[7] מצרים מצאה עצמה לפתע מול הרטוריקה אותה נקטה היא עצמה, יחד עם מדינות ערביות אחרות, בדיאלוג עם ישראל.

 

איראן וישראל על כפות המאזניים של מדיניות החוץ המצרית

תומכי שיפור היחסים עם מצרים באיראן מבססים את עמדתם על ההתקררות ביחסה של מצרים כלפי ישראל. דובר משרד החוץ האיראני, Hamidreza Asefi, למשל, טען כי:

 

""The stance of Egyptian officials towards the Zionist regime has brought the two countries closer" [8]

 

בקרב האיראנים יש אף מי שמרחיקים לכת ומעלים את התקווה כי מצרים תנתק את יחסיה עם ישראל ותצטרף למאבק נגדה. "קשריה של מצרים עם ישראל מהווים את המכשול היחידי בפני יחסי מצרים-איראן", קבע מאמר מערכת ב-Tehran Times. "אנו משוכנעים... שמצרים תשלב ידיים עם איראן ותפתח בג'יהאד לשחרור כל האדמות הערביות והאסלאמיות". [9] הן מבחינתם של הרפורמיסטיים והן מבחינתם של השמרנים השיפור ביחסים עם מצרים תלוי בשינוי יחסה כלפי ישראל.[10] רבים מאלו, המוכנים לקבל את העובדה כי בין מצרים ואיראן קיימת "מידה מסוימת" של שוני ביחס לישראל, ממשיכים לתבוע, לכל הפחות, הצהרה כי מבחינה עקרונית "ישראל היא אויב משותף".[11]

 

אינטלקטואלים מצרים שנטלו חלק בסימפוזיון שהתקיים בטהראן הביעו חשש כי קיימת אי-הבנה בשני הצדדים לעמדותיו הבסיסיות של הצד שכנגד. עורך הדו"ח האסטרטגי השנתי של מוסד אל-אהראם, וחיד עבד אל-מגיד, כתב בעקבות השתתפותו בסימפוזיון בטהראן: "אע"פ שאיראן מיתנה את התנגדותה לתהליך השלום, ועל אף שמצרים נעשתה יותר זהירה בכל מה שקשור בו, אין בכך כדי להעיד שאיראן מקבלת את תהליך השלום עם ישראל או שמצרים ויתרה על השלום כבחירה אסטרטגית. יתכן שהדברים הללו אינם ברורים דיים לשני הצדדים.

 

שמתי לב שהאיראנים מגזימים בחשיבות ההסתייגויות המצריות [מהעמדה הישראלית] במסלול הפלסטיני במו"מ ובחשיבות התמיכה המצרית במאבק של חזבאללה וההתנגדות הלבנונית בכלל לפני שנסוגה ישראל מדרום לבנון... כמו כן אפשר לראות הגזמה בתפיסה של כמה מדינאים ואינטלקטואלים מצרים את הגמישות היחסית שמגלה לפתע איראן בנוגע לתהליך השלום.

 

אם אכן כך הדבר, קיים חשש שהיחסים בין שתי המדינות יושתתו על יסודות לא מדויקים ולא מציאותיים ויהיו נתונים לסכנת התמוטטות, במיוחד משום שתהליך השלום הוא המפתח החשוב ביותר לעתיד האזור... אופי היחסים צריך להיות ברור לשני הצדדים, כדי שצד אחד לא יפריז בציפיותיו מהצד השני".[12]

 

גם יו"ר מרכז המחקרים של אל-אהראם, דר' עבד אל-מנעם סעיד, שהוא חבר בתנועת השלום המצרית, ניסה להבהיר לאיראנים כי אל להם לצפות לשינוי אסטרטגי בעמדת מצרים ביחס לתהליך השלום. מצרים מבינה כי עמדת איראן ביחס לישראל היא עקרונית, אמר, אבל קיים הבדל בין מדינה השוקלת את מדיניותה כלפי ישראל בהתאם לשאיפותיה [אך אינה גובלת עמה] לבין מדינה הגובלת עם ישראל.[13]

 

התמיכה האיראנית בטרור האסלאמי

סוגיה זו ומשמעותה לגבי יחסי איראן-מצרים שנויה במחלוקת בשתי המדינות. במצרים גורסת ההנהגה הביטחונית כי אין להחיש את קצב שיפור היחסים, מאחר שאין עדיין הוכחות חד-משמעיות לכך שאיראן חדלה לתמוך בטרור הפונדמנטליסטי. מנגד, סבורה ההנהגה הדיפלומטית כי רמת התמיכה האיראנית בתנועות הפונדמנטליסטיות מאפשרת את חידוש היחסים הדיפלומטיים עמה. בעיתונות המצרית אף התפרסמו הערכות כי איראן התחייבה בפני מצרים להימנע מלתמוך בגורמים הפונדמנטליסטים הפועלים בה.

 

יתרה מכך, שר החוץ המצרי, עמרו מוסא, מצא לנכון לברך את עמיתו האיראני על תמיכתה של איראן בחזבאללה בלבנון ואף אמר בעניין זה כי "יש לעשות שימוש בפוטנציאל הטמון באיראן ובמצרים בצורה נאותה."[14] נראה, אם כן, כי משרד החוץ המצרי אינו סבור עוד כי איראן מאיימת על המשטרים הערביים, וכל עוד הטרור הפונדמנטליסטי אותו מעודדת איראן מכוון נגד ישראל, אין הוא נתפש כמכשול בפני חידוש היחסים בין איראן למצרים.

 

גם באיראן קיימת מחלוקת בשאלת התמיכה בפונדמנטליזם האסלאמי המיליטנטי והמורשת של ייצוא המהפכה. הנשיא ח'אתמי מוביל מדיניות של פתיחות כלפי מדינות ערב ואירופה -- ובמידה פחותה כלפי ארה"ב -- במטרה להוציא את איראן מהבידוד הבינלאומי בו היא מצויה. שר החוץ האיראני, כמאל ח'ראזי, הכריז בעניין זה כי "שני עמודי התווך של מדיניות החוץ של איראן הם הדיאלוג בין תרבויות והדטאנט."[15] מדיניות ה"דיאלוג בין תרבויות" של ח'אתמי מהווה אנטיתזה ל'התנגשות התרבויות' שאפיינה את מורשת ייצוא המהפכה של ח'ומייני, ממנה יונק מנהיג הזרם השמרני, עלי ח'מנאי.

 

פרשת רחוב אל-אסלאמבולי

הסמל הבוטה ביותר שנותר ממורשת ייצוא המהפכה הוא רחוב אל-אסלאמבולי בטהראן. רחוב זה, הקרוי על שמו של ח'אלד אל-אסלאמבולי, מנהיג הפלג הפונדמנטליסטי שרצח את נשיא מצרים, אנוור סאדאת, מבטא עבור ההנהגה המצרית את התמיכה האיראנית בטרור האסלאמי והתערבות גסה ביותר בענייני הפנים של מדינות ערב. התביעה המצרית לשינוי שמו של הרחוב שבה ועלתה פעמים רבות במקביל להתחממות היחסים בין המדינות בשנה האחרונה.

 

לפני כשנה, בעת שמשלחת פרלמנטרית מצרית השתתפה בכנס היסוד של התאחדות הפרלמנטים של המדינות החברות בארגון האסלאמי בטהראן, הביעו אנצאר חזבאללה השמרנים את מורת רוחם מאירוחה של המשלחת המצרית בבירה האיראנית בכך שהסירו את הלוט מתמונת ענק של אל-אסלאמבולי, שהוצבה לצד שלט הרחוב הנושא את שמו. מנהיג אנצאר חזבאללה, חסן אללה כרם,  אמר אז כי "אל-אסלאמבולי צריך להוות דוגמא עבור הצעירים"[16], התבטאות שפרושה הוא, כמובן, קריאה ישירה לרציחתו של הנשיא מבארכ.

 

פרובוקציה מתוקשרת זו עוררה כעס רב בקהיר. ראש המשלחת המצרית ששהתה באותו זמן בטהראן, דר' מחמד עבד אל-לאה, שהוא יו"ר הועדה לענייני חוץ בפרלמנט המצרי, תבע אז מממשלת איראן לבלום את "הקבוצות הסוטות, המתנגדות לנורמליזציה ביחסים בין מצרים לאיראן." עבד אל-לאה, שקבע אז כי על אף האירוע, שלטונות איראן התייחסו למשלחת בכבוד רב, תבע מממשלת איראן לפעול נגד הקיצוניים, "כדי שנדע עם מי יש לנו עסק".[17]

 

על אף שבכירים איראנים הביעו נכונות לדון בשינוי שמו של רחוב אל-אסאמבולי, לא נעשה דבר בעניין. עבור המצרים שעודם מסתייגים מאיראן, מסביר עורך הדו"ח האסטרטגי השנתי של מוסד אל-אהראם, וחיד עבד אל-מגיד, מבטאת ההתעקשות האיראנית בנושא זה "סיוע מוראלי לטרור". עבד אל-מגיד מתח ביקורת על אישים במצרים המוכנים לוותר על שינוי שמו של רחוב אל-אסלאמבולי בטענה שהמשטר במצרים הצליח, ממילא, להביס את המיליטנטיות הפונדמנטליסטית ומסכם: "יהיה קשה לבנות מחדש את היחסים מבלי שיהיה דיון רציני בבקשה מעין זו."[18] אלא שעבור ההנהגה הביטחונית, הנותנת את הטון במצרים, שינוי שמו של רחוב אל-אסלאמבולי מהווה תנאי בל יעבור לחידוש היחסים.

 

סוגיות אסטרטגיות אזוריות:

סוגיה נוספת המעסיקה הן את מצרים והן את איראן נוגעת למצב במפרץ הפרסי. בתחילת שנות התשעים הקפיאה איראן את הקשר המתחדש עם מצרים, כאשר זו חתמה, יחד עם סוריה ושש ממדינות המפרץ, על "הצהרת דמשק". האיראנים סברו כי הצהרה זו מכוונת נגדם, טענה שלא הייתה לגמרי חסרת בסיס לאור מדיניות "הבלימה הכפולה" שנקטה ארה"ב באותה תקופה. מאז הפכה הנוכחות האמריקאית במפרץ לעובדה מוגמרת, ומדיניותן של מצרים ואיראן בנושא מתגבשת בהתאם להערכות עתידיות.

 

מדיניותה של מצרים במפרץ הפרסי מבוססת על שני עקרונות: שלמות טריטוריאלית של מדינות המפרץ ויציבות פנימית בהן. בהתאם לעיקרון הראשון, תומכת מצרים בתביעתה של מאע"מ להשיב לידיה את שלושת האיים שכבשה איראן. אלא שסוגיה זו אינה מהווה אבן נגף משמעותית בפני היחסים בין שתי המדינות, בעיקר לאור השיפור ביחסים בין איראן למאע"מ עצמה, שאף שלחה לאחרונה שגריר-תושב לטהראן.

 

היציבות הפנימית במדינות המפרץ מהווה אינטרס מצרי חשוב ביותר. מדינות אלה מהוות שוק עבודה עבור כמיליון מצרים וחצי, המכניסים למצרים יותר משלושה מיליארד דולר לשנה (נכון לשנת 1997). התפוגגותה של מדיניות "ייצוא המהפכה" משרתת את האינטרס המצרי גם בעניין זה, משום שהאיום האיראני על היציבות הפנימית של שכנותיה הערביות פחת.

 

במקביל, למצרים יש אינטרס לגבש חזית משותפת עם מדינות המפרץ, ובכלל זה איראן, כנגד הציר הישראלי-טורקי, הנתמך על ידי ארה"ב. בכנס האינטלקטואלים שהתקיים בתחילת יולי בטהראן שרטטו נציגי שני הצדדים חששות משותפים מפני שאיפותיה של טורקיה בכורדיסטאן העיראקית, מחד גיסא, ועוצמתה הגרעינית של ישראל, מאידך גיסא. מצרים מקווה למלא תפקיד מוביל בחזית ערבית-אסלאמית שתהווה משקל נגד לברית בין ישראל לטורקיה, במסגרת ההיערכות האזורית המחודשת לקראת היום שאחרי סיום הסכסוך הישראלי-ערבי.

 

אף על פי כן, עדיין קיימים במצרים ספקות בנוגע לשאיפות האיראניות, אם וכאשר תסיג ארה"ב את כוחותיה מן המפרץ. מצרים, הקוראת דרך קבע להסרת הסנקציות המוטלות על עראק, נמנעה עד כה מלהביע התנגדות לנוכחות הצבאית האמריקאית במפרץ. לעומתה, רואה איראן בכוחות האמריקאים האלה נוכחות בלתי לגיטימית. על אף שחילוקי דעות אלה אינם מהווים כרגע מכשול בפני שיפור היחסים, עתיד המפרץ עודנו מעורפל, ולא ניתן לפסול את האפשרות כי מצרים ואיראן תיקלענה למחלוקות משמעותיות יותר בנושא. "הסידורים הביטחוניים הקיימים הם זמניים באופיים. הם תוצאה של הפלישה העיראקית לכווית ואינם יכולים להמשך לאורך זמן", מסביר וחיד עבד אל-מגיד. "בעיית בטחון המפרץ צריכה להיות על סדר היום של הדיאלוג המצרי-איראני, כדי שלא תגרום להתדרדרות היחסים בעתיד".[19]

 

סיכום

את שיפור היחסים עם איראן יש לראות בהקשר של שאיפתם של שני הצדדים לשפר עמדות במסגרת ההיערכות האזורית לקראת סיום הסכסוך. מצרים מבקשת למלא תפקיד מוביל בציר האיראני-ערבי החדש, שיהווה משקל נגד לציר הישראלי-טורקי, אך היא עומדת על כך שחידוש היחסים ייעשה בהתאם לתנאיה שלה. היא איננה מוכנה לבטל את יחסיה עם ישראל, והיא תובעת את שינוי שמו של רחוב אל-אסלאמבולי.

 

אלא שעבור האיראנים, הסכם קמפ-דיוויד עדיין נתפש כזרע הפורענות, ולכן, למרות שהשמרנים והרפורמיסטיים באיראן הצליחו להגיע להבנה על קיום יחסים עם ירדן ועומאן -- שאף הן חתמו על הסכמים עם ישראל -- ממשיכים האיראנים לתבוע ממצרים מהלך משמעותי שיבטא את התנערותה מישראל.

מצרים מעדיפה לחפש את שביל הזהב בין ישראל לאיראן ומקווה להתחזקות הזרם הרפורמיסטי באיראן.

 



[1] אל-מצור (מצרים), 3-3-2000.

[2] אכתובר (מצרים), 30-7-2000.

[3] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 30-7-2000.

4 ] טהראן טיימז (איראן), 20-6-1999]

[5] טהראן טיימז (איראן), 20-6-1999.

[6] ראה לדוגמא, טהראן טיימז (איראן), 11-7-2000.

[7] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 30-7-2000.

[8] טהראן טיימז (איראן), 3-7-2000.

[9] טהראן טיימז (איראן), 29-1-2000.

[10] ראה שר החוץ האיראני, כמאל ח'ראזי: "היחסים בין איראן למצרים מבוססים על מידת התרחקותה של מצרים מישראל... ככל שמצרים תתרחק ממדיניות ההתפשטות הישראלית באזור, כך יתחממו היחסים בין טהראן לקהיר." אל-ביאן (מאע"מ), 23-6-1999. וגם, חבר הפרלמנט השמרני, טה האשמי: "כאשר יתברר כי מצרים שינתה באמת את עמדתה בנוגע ליחסים עם ישראל, נהיה חייבים לחדש את היחסים המלאים עמה". אל-חיאת (לונדון-ביירות), 19-6-1999.

[11] למשל, אבו אל-קאסם זאדה, ממשתתפי כנס האינטלקטואלים הבילטרלי בטהראן. אל-אהראם (מצרים), 28-7-2000.

[12] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 25-7-2000.

[13] טהראן טיימז (איראן), 11-7-2000.

[14] טהראן טיימז (איראן), 20-6-1999.

[15] טהראן טיימז (איראן), 25-1-2000.

[16] AFP, אל-קדס אל-ערבי (לונדון), 19-6-1999.

[17] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 18-6-2000.

[18] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 25-7-2000.

[19] אל-חיאת (לונדון-ביירות), 25-7-2000.