המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
THE MIDDLE EAST MEDIA RESEARCH INSTITUTE
מזכ"ל חזבאללה לשעבר תוקף את איראן וחזבאללה
1/10/2003

 

מזכ"ל החזבאללה לשעבר מאשים את חזבאללה ואיראן בשיתוף פעולה עם ישראל ועם ארה"ב

 

צבחי אל-טופיילי, לשעבר המזכ"ל הראשון של חזבאללה, התראיין[1] ליומון הלונדוני "אל-שרק אל-אוסט" לאחר תקופה ארוכה בה לא נחשף לתקשורת. אל-טופיילי תוקף את ארגונו לשעבר, ממנו סולק ע"י איראן בשנת 1991, את איראן עצמה, ואת שלטונות לבנון, ומאשים אותם בשיתוף פעולה עם ישראל ועם ארה"ב. להלן הדברים שאמר לכתב העיתון:

 

על ההתנגדות בדרום לבנון

"הקמתי את התנועה שלי, "מהפכת הרעבים", ב-1997, לאחר שראיתי כי המצב הכלכלי קשה והאנשים אינם יכולים לעמוד בו. ניסיתי לכפות על המדינה לבחון את בעיותיהם של תושבי הבקאע ו[תושבי] לבנון בכלל, וקראתי לכולם לתמוך בי או לפחות להיות ניטרליים, אך הופתעתי לראות את יורשיו של חומייני (חזבאללה) עומדים לצד אלו הגונבים את כספי הציבור ושודדים את אוצרות המדינה, ופוגעים בעמנו, באמהות החללים ובעניים. [כל] זאת, בטענה שהתמיכה ב"התנגדות" אינה מאפשרת להם לפעול בתחומי הכלכלה והמחייה. זהו היגיון מטופש, ומטופשת ממנו [העובדה] שאין כל "התנגדות" כעת. היכן נצחונו של החלש והמותש? כמה בכירים איראניים התחייבו כי בידם תכניות [בתחום זה] שייצאו לפועל בתוך שלושה חודשים ואשר ישנו את המצב [הכלכלי] באזור בצורה דרסטית, אך השנים חלפו, ותכניות אלה לא ראו אור.

 

האם אפשר להתווכח על כך ש"ההתנגדות" הסתיימה? סופה של "ההתנגדות" החל כאשר מנהיגיה חתמו ביולי 1994 ובאפריל 1996 על הסכמים[2] אשר כבלו אותם והעניקו הגנה להתנחלויות הישראליות בהסכמתו של שר החוץ האיראני. הבנות אלו נחשבו לניצחון עבור לבנון, משום שסיפקו הגנה גם לתושבי לבנון והכירו בחוקיותה של "ההתנגדות".

 

אע"פ שפעולות התנגדות מתבצעות מדי פעם בחוות שבעא, מטרתן העיקרית של הבנות [ענבי זעם] היא לנטרל את ההתנגדות ולהכלילה בהסכמים [שנחתמו] עם הישראלים. הפעולות החובבניות והמקריות אינן מביאות כל תועלת, שכן הישראלים מרוצים. האם יש הבדל בין הישראלי בחוות שבעא לבין הישראלי באדמות הפלסטיניות הכבושות? זוהי הכרה בכיבוש. בעינַי אל-ח'יאם (עיירה בגבול הדרומי של לבנון) היא כמו עכו וחיפה. כואב לי שההתנגדות, אשר צעיריה התחייבו בפנַי למות בדרך לשחרור האדמות הערביות הכבושות, עומדת עכשיו בגבול ושומרת על ההתנחלויות הישראליות, ואם מישהו מנסה לבצע פעולה כלשהי נגד הישראלים, הם תופסים אותו, והוא מוסגר לידי שלטונות לבנון אשר חוקרים אותו תחת עינויים.

 

אין זה מן החוכמה לחכות, שכן הלחצים הבינלאומיים לא ייפסקו ולא יגיע זמן מתאים יותר. אני אומר לבניי בהתנגדות: מה שאתם עושים הוא דבר אסור, שירות לאויב ובגידה בבעיה. השליכו את נשקכם ולכו, או שתתקוממו, תפתחו באש לעבר אויבכם, ואל תניחו לאיש לשטות בכם במסווה של פסק הלכה או דבר חוכמה. אף חכם דת בעולם לא יאמר לי לשרת את אויבי. מצער אותי לראות כיצד ההתנגדות, אשר יצרנו בדמם של החללים, נחטפת והופכת למשרתת של האויב".

 

על השינוי במדיניות האיראנית

"לא דיברתי על איראן ועל מנהיגיה למרות מה שקרה ולמרות מצבי האישי... אך לאחר השינוי שחל בעמדה [האיראנית] כלפי "ההתנגדות", ולאחר שאיראן הפכה למתאמת ענייניה של ארה"ב באזור, החלטתי לשבור את שתיקתי. השינוי [באיראן] חל בשני נושאים: הראשון, לאחר מותו של חומייני עלתה באיראן מדיניות שהיה ברור שתתנגש עם ההבנה שלנו את האסלאם. השני, ישנם אנשים שאינם אוהבים להתחנף. אמרתי לאיראנים כמה פעמים, כי  כאשר יש התנגשות בין האינטרס שלהם לבין האמונה שלי, אני מעדיף את זו האחרונה. לעולם לא אהיה סוכן של איראן ושל מדיניותה. אני אחיכם ושותפכם, לא יותר ולא פחות. אך בכל העולם, החזקים אינם רוצים בשותפים אלא מעדיפים את החלשים שמצייתים להם בצורה עיוורת. אינני אוהב שדורכים על רגלי כדי שאלך לכיוון כלשהו. כאשר אתה לא מצליח ללכת יחד עם המשטר [האיראני], הם מחסלים אותך בכח ובדרכים שברשותם. מי שאומר שאיראן איננה מתערבת, משקר.

 

ההחלטות אינן מתקבלות בבירות אלא בטהרן. גם בתקופת כהונתי היה ל(הנהגה) המרכזית באיראן חלק ב[קבלת ה]החלטות, אך בזמנו היה תיאום בין העמדות לבין החלטות. לא חשבנו שההחלטות נכפות עלינו, זו היתה אמונתנו. כאשר מגיעה אלינו הוראה מהאמאם חומייני או ממישהו אחר להילחם בישראל, איננו רואים זאת כפקודה אלא כאמונה שלנו. כאשר סוריה ראתה כי ישראל שוקעת בביצה הלבנונית, היא רצתה ללחוץ עליה ומנעה מלבנון מלשלוח את הצבא לאזור ג'זין, ממנו נסוגה [ישראל]. כאשר נסוגה [ישראל] מהדרום נשארו חוות שבעא כנקודת לחץ, והסורים רצו לעקוף, ולו בצורה מתונה, את הבנות אפריל, אך לאיראן היו חישובים אחרים. שר החוץ האיראני יצא בהצהרות הדומות לרצון האמריקאי בדבר הרגעת החזית, ואח"כ נאלץ לחזור בו".

 

על המצב בעיראק

"לאחר מותו של האח מחמד באקר אל-חכים, עוד לפני שפונו ההריסות, החלה התקשורת הערבית לדבר על תפקידה של העדתיות ברצח, כאילו ניסו להסביר לאנשים שאויבם איננו האמריקאי, אלא הסונים באופן כללי. זה לא נכון בכלל. אני, מעמדתי הדתית, אומר כי נושא השיעה והסונה הוא המצאה של השליטים והמדינות. גם אם האמריקאים ימנו שיעי [כמנהיג בעיראק], הוא יהיה משרת שלהם ולא של האסלאם. האסלאם אינו שבטים שיעים או סונים, אלא דת אחת הניצבת כעת בפני סכנה ואסור לאיש לחשוב עכשיו על האינטרסים הצרים שלו.

 

הרחוב השיעי בעיראק, כמו כל רחוב אחר, נשלט ע"י גורמים רבים ולא ע"י השכל. הכפרים השיעים בדרום לבנון קיבלו את הישראלים בוורדים ובאורז בגלל הפעולות שביצעו שם פלגים פלסטיניים [קודם לכיבוש הישראלי], אך אותם כפרים עצמם נמצאו כעבור שנתיים בחוד ההתנגדות [לישראל]. אני סבור כי המצב בזירה השיעית ישתנה בעוד זמן לא רב. הבעיה נמצאת בפוליטיקאים. רוב הארגונים הפוליטיים – דתיים מצויים תחת דגלו של הזרם האיראני המשתף פעולה עם האמריקאים. הוא זה אשר מורה להנהגות הפוליטיות השיעיות לקבל את מועצת העם [העיראקית] ולהשתתף בה. 

 

אין ספק שישנו דו-שיח אמריקאי-איראני שהחל עוד לפני הפלישה לעיראק. משלחת מהמועצה העליונה של המהפכה האסלאמית הפרו איראנית ביקרה בוושינגטון למטרה זו. הזרמים ה[פרו] איראניים בעיראק הם חלק מהמבנה שבונה ארה"ב בעיראק. אחד המטיפים בטהרן אמר בנאום יום הששי כי לולא איראן היתה ארה"ב שוקעת באפגניסטאן. איראן עזרה לארה"ב להיכנס לאפגניסטאן וכעת היא עוזרת לה להישאר שם. הדיבורים על מעצר שגריר לשעבר שם או נשק גרעיני כאן הם חלק מהמאמץ האמריקאי לשפר את שיתוף הפעולה עם איראן. איראן תומכת כעת בתכנית האמריקאית באפגניסטאן.

 

לכן אני אומר לכל השיעים בעולם, כי מה שקורה בשמם אינו קשור אלי. מעשים אלה גורמים נזק לאסלאם ולשיעה. אני מאמין כי יום אחד האמריקאי יובס, ואז יהיה כעס רב כלפי מי שהלך בדרכו. יכולים להיות מעשי נקמה וחיסולים שקורבנותיהם יהיו השיעים שהם מיעוט, שכן איראן מדינה חזקה שיכולה להגן על עצמה. אני, כמייצג של השיעה האמיתית, מכריז בכנות כי אני מתנגד לכל מדיניות, מצד איראן או מצד אחר, התומכת בפלישה הכופרת לארצנו. אני רואה בכך פעולה תוקפנית כלפי אומתנו. לא יתכן שעם טוב זה, אשר הביא את האמאם חומייני, יישב בחיבוק ידיים ולא ימלא את חובתו. אני פונה לכל המוסלמים בעולם ואומר להם כי כל פעולה שגורמת להם לריב [בינם לבינם] משרתת את האויב".

 

על התנכלות שלטונות לבנון לתנועתו

"השלטון [הלבנוני] ניסה להציג את תנועתי ["מהפכת הרעבים"] כאילו היא סכסוך פנימי עם חזבאללה. אח"כ הם חשבו שיוכלו לנטרל אותנו, אך הם הבינו את הרצינות [שלנו] וחיפשו דרכים להכשיל אותנו. כאשר הגיע האור הירוק מאיראן, דיכאו את התנועה ופגעו בה. אנו התכווננו לשמור על העניים ולהציל אותם אך השלטון השתמש בנשק: הוא גילה כי אין תועלת בהמשך ההתנגדות. חידוש הפעילות לא ישנה עכשיו מכיוון שהחוב הכללי הפך לבעיה בלתי פתירה, בעוד שבשעתו הפתרון היה אפשרי. הפתרון כעת הוא לאסוף את אלו אשר שדדו את כספי המדינה ולקחת אותם מהם או להשליכם לכלא. אני מוכן להיות שר המשפטים או זה שיפקח על הצעד הזה".

 

את הראיון סיים אל-טופיילי במשפט הבא: "אני מודאג מכך שאמות בשנתי ושאללה ימנע ממני מלהקריב את חיי בדרכו".  

 



[1] אל-שרק אל-אוסט (לונדון), 25.9.2003.

[2] 'הבנות אפריל', הכוונה להסכם בעקבות מבצע "ענבי זעם".