עיראק 2003 - תגובות לווטו הצרפתי-גרמני-בלגי בנאט"ו (4)

עמדת כמה ממדינות אירופה בנושא העיראקי – ובעיקר עמדתה של צרפת – זוכה לשבחים בתקשורת הערבית מזה חודשים משום שהיא נתפסת, בעיקר, כעמדה אנטגוניסטית לארה"ב. עוד בטרם התגלעה המחלוקת בנאט"ו בסוגיית ההגנה על תורכיה, הצהיר שר הבריאות העיראקי, אומיד מדחת מבארכ, ש"העמדה הצרפתית והגרמנית ביחס למלחמה בעיראק היא תוצאה טבעית של השורשיות וההיסטוריה של צרפת ושל גרמניה ושל המאבק שקיימו שתי המדינות נגד העושק במהלך ההיסטוריה הארוכה שלהן".[1]

בעקבות פרשת הוטו בנאט"ו, התגברו השבחים לעמדה הצרפתית-גרמנית. "הנשיא האמריקאי, ג'ורג' בוש, עצוב ביותר בשל עמדתו של הנשיא הצרפתי, ז'אק שיראק, בנאט"ו בנושא עיראק והתנגדותה של צרפת למלחמה בעיראק!", נכתב במאמר המערכת של היומון המצרי הממסדי, "אל-אח'באר", "הממשל האמריקאי נוטה לעתים לשכוח את האירועים ההיסטוריים בעולם, משום שהוא מתעסק רק במה שמעניין את החברה האמריקאית מבחינה פנימית; ואולם, אם הממשל הזה [יתאמץ] להיזכר הוא יגלה שבלתי אפשרי שהנשיא הצרפתי יחזור בו מהתנגדותו למלחמה, משום שהנשיא שיראק הוא ראש המפלגה הדגוליסטית ומשמעות הדבר שהוא צועד בדרכו של מנהיגה ההיסטורי של צרפת, הגנרל שארל דה גול... העמדה הצרפתית תואמת את המדיניות ואת האינטרסים העליונים של צרפת, ולכן נשיא צרפת, שיראק, לא יחזור בו מעמדתו, וזאת כפי שנהג דה גול!"[2]

ביקורת על המנהיגות הערבית בהשוואה למנהיגות האירופאית

קריאת התיגר של כמה ממנהיגי אירופה נגד ארה"ב, גרמה לרבים בתקשורת הערבית למחות על כך שעמדה דומה לא נשמעה, לדבריהם, מפי מנהיגים ערביים. במאמר המערכת של היומון "אל-ביאן" ממאע"מ, נכתב: "...דעת הקהל האירופאית, עודנה פועלת בשמנו [הערבים] בכל הנוגע להתנגדות למלחמה. לעמדה המשולשת המופלאה של צרפת, גרמניה, ובלגיה לא היה הד אצל 'האדונים הערביים' [הכוונה לשליטי מדינות ערב], כאילו המשבר הזה אינו נוגע לנו, למרות שאנו נכווה ממנו בין אם נרצה ובין אם לאו! המינימום שאנו יכולים לעשות עבור אחינו העיראקיים – המצפים להרס בתיהם – זה לתאם ולהתייעץ עם הגורמים האירופאים הבכירים, שלפחות בינתיים, קוראים תיגר על אמריקה ואינם זוכים לתמיכה כלשהי מצדנו. האם די בכך שנמחא כפיים לצרפת או לגרמניה על עמדותיהן האמיצות שגרמו מבוכה גדולה לארה"ב? אפילו אם שתי המדינות האירופאיות [האלה] פועלות מתוך האינטרס שלהן לשים קץ להגמוניה ולהשפעה האמריקאית, אנו נדרשים לפעול כדי לתמוך בעמדות האלה כדי שהן תתחזקנה, אחרת נמצא את עצמנו, בסופו של דבר, בקרן זווית ולא תהיה לנו תקומה בדור הזה."[3]

עמדה דומה הציג העורך הראשי של היומון הלונדוני בשפה הערבית, "אל-קדס אל-ערבי", עבד אל-בארי עטואן, שעמדתו הפרו-עיראקית ידועה לכל. עטואן, המרבה לתקוף את השליטים הערביים, ובעיקר את ההנהגות במצרים ובסעודיה, בשל עמדתן בנושא העיראקי, כתב: "...הבעיה היא שבעוד שהמדינות האירופאיות מתנגדות לארה"ב, מנסות למנוע את תוקפנותה, ועשויות לאבד את הברית האסטרטגית עמה, אלו המכנים את עצמם מנהיגים ערביים נוקטים בעמדה של שתיקה כהסכמה [עם ארה"ב] ואינם מכריזים על תמיכה בחזית הסירוב האירופאית החדשה... נכון, העמדה הצרפתית מוכתבת על ידי אינטרסים ולא על ידי מוסר, אבל מה הבעיה בכך? מדוע המנהיגים הערביים אינם נכנסים לפעולה כדי להגן על האינטרס שלהם לשרוד, לכל הפחות, לאחר ששר החוץ האמריקאי, פאול, דיבר על שינוי מפת האזור באופן המשרת את האינטרסים של ארצו?

ארבעה מיליארדי דולרים נכנסים לאוצר המצרי מדי שנה ממכירת סחורות ומוצרים מהדרגה החמישית לעיראק ומחצית מהסכום הזה נכנסת לאוצר הסורי כתוצאה מיבוא נפט עיראקי במחירים נמוכים. למרות זאת, הניפה הפסגה המצרית-סורית-לובית בשארם אל-שיח' את דגל הכניעה לאמריקה ולתוקפנותה... הנשיא הצרפתי, שיראק, אמר שאין הוכחה כלשהי להימצאות נשק להשמדה המונית בידי עיראק והנשיא הרוסי, פוטין, הציע את מטוסי ארצו לשימוש הפקחים. לא שמענו שאף אחד מהם תבע מעיראק, בדומה למנהיגים הערביים המהוללים, את הסתלקותו של הנשיא העיראקי או קבע שנשיא עיראק אינו משתף פעולה עם החלטות הלגיטימיות הבינלאומית..."[4]

למרות שעטואן צודק בדבריו בנוגע להתגברות הביקורת בעיתונות המצרית הממסדית על סדאם חוסיין, עיתונות זו הביעה תמיכה בעמדה האירופאית, גם אם בשפה מינורית. כך למשל, נכתב במאמר המערכת של היומון הממסדי, "אל-אהראם": "...עמדת מצרים רואה באו"ם ובמועצת הביטחון את הגורם היחיד שיש לו סמכות לפרק את נשק ההשמדה ההמונית של עיראק ולקבוע האם היתה הפרה מצדה של עיראק או לא... העמדה המצרית הזו תואמת את העמדה האירופאית המיוצגת על ידי צרפת, גרמניה, ורוסיה..."[5]

אלא שבעל הטור, עבד אל-כרים אבו אל-נצר, כתב ביומון הממסדי הסעודי, "אל-וטן", שהעמדה הפסיבית של המנהיגות הערבית הינה מכוונת: "נכון שהמדינות הערביות מעדיפות ש'אופצית השלום הצרפתית' תנצח וש'אופציית המלחמה האמריקאית' תיפול, אבל כל מה שיכולות לעשות המדינות הערביות, לאור מאזני הכוחות באזור ובזירה הבינלאומית... הוא לקוות להצלחת מאמצי השלום הצרפתיים; מדינות ערב אינן יכולות לעשות יותר מזה ולהקים ברית ערבית-צרפתית-גרמנית שתזכה לתמיכת המדינות המתנגדות לברית האמריקאית-בריטית."[6]

יו"ר הועדה לקשרי חוץ בפרלמנט המצרי, ד"ר מצטפא אל-פקי, התייחס למחלוקת האמריקאית-אירופאית בפרופורציה הנכונה בעיניו. בטורו השבועי ב"אל-אהראם", כתב ד"ר אל-פקי: "...הברית המערבית היה הבת הלגיטימית של עמדת בעלות הברית בשתי מלחמות העולם והיא גם מבטאת את הדבקות בזירה המערבית במהלך שנות המלחמה הקרה. ברצוני להדגיש את חשיבות ההומוגניות התרבותית שבבסיס הברית המערבית. נקודת המוצא של הברית הזו היא היסטורית... יסודותיה מגוונים ושפותיה שונות, אבל המעטה התרבותי שלה אחיד והמרקם ההיסטורי שלה משותף. היחסים בין ארה"ב לבעלות בריתה האירופאיות ידעו בתקופות שונות מה שניתן לכנותו מחלוקת בין ידידים... ואולם, היו אלה תמיד מחלוקות חולפות המשולות לעננת קיץ שאינה ממטירה גשם. מדובר במחלוקת בין אחים הקשורים בקשר חזק ובתחושה משותפת..."[7]

גם עורך היומון המצרי הממסדי, "אל-גמהוריה", סמיר רגב, סבור שהמשבר ביחסים האמריקאים-אירופאים עומד להיפתר, בזכות אסאמה בן לאדן והקלטת של דבריו בערוץ 'אל-ג'זירה': "...כאשר אסאמה בן לאדן עצמו יוצא ממחבואו כדי לשדר מסר של אש וגופרית נגד האמריקאים, טבעי שוושינגטון תפנה לעולם ותשאל: 'הו הקהילייה הבינלאומית, האם מוצא חן בעיניך מה שקורה? ואת, יא צרפת, ואיתך גרמניה ורוסיה, האם אתן זקוקות להוכחה נוספת לקשר המפוקפק [בין אל-קאעדה לעיראק]?' לכן, המסר של בן לאדן הוא האמצעי הטוב ביותר להשיב את היחסים האמריקאים-אירופאיים לתיקנם... אני אישית חושב שהמשחק הזה, מתחילתו ועד סופו, הוא מתוצרת אמריקאית-ישראלית. כלומר, ארה"ב היא שהכינה את הקלטת... והעבירה אותה לערוץ 'אל-ג'זירה'... אילו שליטי בגדאד היו מתחייבים מההתחלה ליישם את החלטות מועבי"ט והיו חושפים את כוונותיהם וסודותיהם בשקיפות הנדרשת... לא היה קורה מה שקרה!... הם שנתנו בידי האמריקאים את האפשרות לזייף את הקלטת של אסאמה בן לאדן..."[8]

ואולם, מחמד ח'יר אל-ג'מאלי, כתב ביומון הממסדי הסורי, "אל-ת'ורה" כי העמדה האירופאית מהווה אזהרה לאמריקאים: "בשעה שהנשיא האמריקאי, ג'ורג' בוש, ושרי החוץ וההגנה שלו התחרו ביניהם בהצהרות בוטות בנוגע להיותה של המלחמה אופציה ודאית לפתרון המשבר העיראקי... התהוותה באירופה עמדה שונה, אבל מוסרית... ערכו של הוטו האירופאי אינו נובע רק מהמחלוקת המהותית שלו עם ההגיון האמריקאי הרודני ועם שאיפותיה של ארה"ב לעצב מחד ש את העולם...; זהו גם מסר גלוי שמטרתו להסב את תשומת ליבה של המדיניות האמריקאית עצמה לסכנות שטומנת בחובה הדרך התוקפנית שלה לאינטרסים האמריקאים. מדיניות זו, למרות שמתכנניה טוענים שמטרתה להגן על האינטרסים האמריקאים, תוביל לסופם הטראגי של האינטרסים האלה ולחיסולם באזורים שיותקפו על ידי המלחמה האמריקאית..."[9]

עבד אל-והאב בדרח'אן, בעל טור ב"אל-חיאת", כתב: "מלחמת המלים בין שתי גדות האוקיאנוס האטלנטי מסלימה... ההתנגדות האירופאית למלחמה... סייעה להעלות את השאלות שוושינגטון לא רצתה לשמוע אותן. כל דיון בנימוקים למלחמה, במניעיה, ובמטרותיה מסייע לזעזע את הבניין שהקימו האמריקאים ושהם ציפו שהכל יביטו בו ויביעו את פליאתם. ואולם, נכונה להם הפתעה, למרות שהם אינם מודים בה, בדיוק כפי שנהגו בעקבות ה-11 בספטמבר כאשר שאלו 'מדוע שונאים אותנו ותוקפים אותנו', מבלי להתעניין בתשובות.

הפעם, האמריקאים נתקלים בהתמרדות באירופה ולא בעולם הערבי או האסלאמי. המשמעות היחידה של ההתמרדות הזו היא חוסר אמון בממשל האמריקאי, באנשיו, ובכוונותיו. האינטלקטואלים האירופאים שהגנו בלהט על עקרון ההתערבות, כפי שהיה בבוסניה ובקוסובו, מצאו בהתנהגות ממשלו של בוש סיבות להימנע מלהיגרר אחריו. הם גילו בהתנהגותו עירפול, קוצר ראייה, ונטייה להגמוניה שגרמו להם לחשוש מכך שהמלחמה המתוכננת נגד עיראק במטרה להפיל משטר דיקטטורי, לא תוביל בשום מקרה להשגת המטרה בה הם תומכים...

למרבה הצער, הערבים לא מצאו דרכים לנצל את ההתנגדות האירופאית הסוחפת למלחמה. נכון שהאופוזיציה הזו אינה מפנה את דבריה אליהם בהכרח ואינה מעלה על דעתה את חששותיהם שלהם, אבל היא נוגעת לרבים מהדברים המדאיגים אותם. ההגמוניה האמריקאית אותה דוחים האירופאים, נדחית גם על ידי [הערבים] בעיקר משום שהם אלה שיסבלו ממנה בעתיד. בנוסף, ההתנגדות האירופאית הזו לא נוצרה בחלל ריק; היא נולדה מתוך מעקב אחר ההתנהגות האמריקאית היהירה מאז ה-11 בספטמבר, 2001. כל מי שתמכו במלחמה נגד הטרור, הסתייגו במהרה מן המעשים האמריקאים...

אין ספק שההתנגדות האירופאית, ובעיקר זו העממית, פגעה במוניטין של המלחמה הזו עוד בטרם היא החלה... אבל התוצאה המעשית שלה היא לדחוף את בוש ואת הכנופיה שלו לנקודת האל-חזור, כלומר להתעקשות על המלחמה..."[10]

העיתונות העיראקית חוגגת את 'תמיכת העולם'

העיתונות העיראקית לא הרחיקה לכת עד כדי חלוקת שבחים לצרפת ולגרמניה, אך נתנה דגש ל"תמיכה" לה זוכה עיראק ברחבי העולם כולו, ובעיקר באירופה "ובאמריקה" ולבידוד הבינלאומי ממנו סובל ממשל בוש "הקטן", כפי שמכונה נשיא ארה"ב בתקשורת העיראקית הרשמית.  סאמי מהדי, כתב ביומון העיראקי, "אל-ת'ורה": "אם השקר והרמייה מהווים תכונה מאפיינת של הממשל של בוש הקטן ביחסו לעניין העיראקי, הרי שהפן האחר להתנהגות זו הוא הטרור והסחטנות המופעלים כלפי הקהילייה הבינלאומית... הממשל של בוש הקטן מצא עצמו במצוקה ולכן התגברה ההיסטריה של הרוצחים ,הפושעים, ואוהבי המלחמות והתוקפנות נגד המדינות ונגד העמים בממשל זה. בוש, רמספלד, פאול, רייס ומלחכי הפנכה החברים בכנופיה הזו החלו להטיח האשמות בעולם, לנהוג כלפיו באלימות, ולזלזל במוחים ובמפגינים רק משום שהם לא האמינו לשקריהם והתנגדו להתנהגותם המרושעת...

את הכנופיה הנפשעת הזו לא מעניין אם יגרמו לעולם אנרכיה, הרג, והרס בשל הרפתקאותיהם; כל שמעניין אותם זה להגשים את חלומותיהם האימפריאליסטים ולהבטיח את האינטרסים של קבוצות הלחץ השונות שהביאו אותם לשלטון, ובראשן הלובי הציוני... לכן הם מהווים סיכון למין האנושי כולו; אדרבה, הם הפכו לסיכון עבור אמריקה עצמה ועבור כל האמריקאים, בשל הזעם, תחושת הנקם, והשנאה שהם זורעים בנפשותיהם של העמים... עולם ללא בוש, צ'ייני, רמספלד, פאול, רייס, פרל, וולפוביץ, קרל רוב ודומיהם מקרב הפושעים צמאי הדם יהיה עולם טוב יותר, ללא ספק. המקום המתאים לאלה אינו משרדי הממשל והשלטון, אלא מאורות הרמאות והפשע."[11]